לילך

lilach2mp

שכבתי על ספת העור החדשה בחדר האורחים. אני ממעט לשכב עליה כי היא מאד נוחה ואני נרדם בקלות. לילך לא מרשה לי להירדם עליה בלי סדין כי זה משאיר כתמי שומן גוף. את הכתמים האלה אף אחד לא רואה אבל הם הסיבה שלה לצאת ולרכוש סלון חדש אחת לשנה.

לילך לא בבית. אני שוכב, נח לי על הספה בחדר האורחים. מעט מאד מכוניות עוברות ברחוב שלנו, מכוניות חדישות. היברדיות. לא משמיעות קול. אני אוהב את השקט הזה. תחושת טבע באמצע העיר הסואנת. קמתי והסטתי את הווילון מהחלון שפונה למרפסת הרחוב. כוכבי קיץ נכנסו והשתקפו ברצפת השיש בסלון. הרפיתי את עפעפי העיניים וניסיתי לתפוס תנומה לפני שהיא חוזרת.

לילך לא בבית. היא קפצה עם הוולוו החדשה להוריי. הם עורכים הלילה בייבי סיטר לילדים וקבענו שהלילה נהייה רק שנינו. לבד. שיחררנו את האופר לסוף השבוע. כשיצאה עם הילדים הייתה כולה מבושמת בריח של טבע מגרה. נפרדה בחיוך ונשיקה מלאת תשוקה.

שכבתי על ספת העור החדשה בחדר האורחים. מקווה שהחלום שרודף אותי לאחרונה לא יטריד אותי שוב. תמיד אותו חלום. אני ברכבת. הרכבת דוהרת. מגבירה מהירות. אני לא ברכבת. אני בחוץ. אוחז בקצות האצבעות בתקרת הרכבת  מבחוץ. נדמה שהרכבת מאיצה, מגבירה מהירות. מנסה להתנער ממני. עוברת במנהרות צפופות. שורטת את גופי, חובטת אותו בתקרת המנהרות. מאיצה בפניות חדות, המנהרה משייפת את הידיים. אני מטפס לחדור אל אחד הקרונות. יש קרון בודד נמשך על ידי קטר. הקטר דוהר. למה אני לא בתוך הקרון ?. הקרון ריק. המנהרה צורבת בגב ודם חם נוזל ומכסה את הגב נספג בחולצה. אני מתעורר דבוק לסדין צף במזרון. מתבוסס.

אני עייף. הכוכבים מאירים ונכנסים למרפסת הפנטהאוז, מסנוורים את אישוניי דרך העפעפיים. אולי יצמיתו את החלום שצף ועולה כשאני מניח את הראש. אני מריח את הבושם של לילך שכבר מזמן התפוגג ומשנן לעצמי 'חייב להירדם  לפני שלילך תחזור, חייב לישון…" כשתחזור, נחגוג את הלילה של יום ההולדת שלי.

לילך הלכה וטרם חזרה. כשסיפרתי לה על החלום צחקה. "אתה אוהב לסבך דברים". אחרי כמה הרהורים הוסיפה "יש לך הכל. אם הייתי המנטור שלך הייתי אומרת לך שהרכבת היא החיים. אתה מרגיש שאתה לא חלק מהם אתה מסביב, מנסה להכנס ולהרגיש אותם, אבל אתה לא מבין שאלו הם חייך. ככה הם החיים. כשתבין את זה תפסיק להתרוצץ בעולם תנוח ותשב איתנו פה בבית תתחיל להנות מהכסף שצברת כל השנים. יש לנו כבר מספיק".

המילים של לילך מהדהדות פה מעל הספה כשהעיניים עצומות והכוכבים מאירים את החלומות. הרכבת מטלטלת אותי. אני נאחז בכוח. הטלטול מתרכך. אני מרפה מהלפיתה במעקה הסולם בקרון אין חלונות. גשם התחיל לרדת. טיפות טיפות עדינות, מלטפות את פניי, לחיים מרגישות רעננות של אביב, חיוך מתפשט שפתיים מתרחבות לספוג טיפות, אלה נשיקות, עין נפתחת. עיניים מחייכות, שיער מתולתל גוחן מעליי נושק ללחי מצח וצוואר מרטיב שפתיים. לילך חזרה. כנראה נרדמתי.

נשארתי קבוע על הספה. לילך לא נזפה בי על הפרת חוק-הספה.
בבית משפט היו קובעים שהיא מעדיפה את אחד הצדדים והתקשורת הייתה חוגגת. התענגתי על הרגע. היא חייכה כאילו הבינה. "קניתי את היין שאתה אוהב אבל לפני כן תשתה קצת מיץ קר כדי שלא תתייבש, נרדמת בלי מזגן" היא הושיטה לי כוס ושתיתי בלגימה. היה למיץ טעם לוואי איום. התפלאתי על המיץ כי לילך מקפידה על שתיית מים בריאה.

לילך חזרה מהמטבח עם שתי כוסות יין ולפני שהספקתי להתלונן על הטעם של המיץ, השיקה כוסות וגמאה "לחיים" חייכה. שתיתי והתענגתי על הטעם החדש. התענגתי על הפינוק שקיבלתי מאהבת נעוריי. שוב קרבה אליי והעניקה לי נשיקה. "תנמנם עוד קצת" לחשה כאילו עוד מישהו בחדר ועלול לשמוע. "אני נכנסת למקלחת להתגנדר לכבודך, נחגוג את יום ההולדת שלך כמו שצריך". היא קמה והתרחקה.

לילך נבלעה אל חדר אמבטיה מואר. דמינתי אותה מחליפה בגדים בודקת את האיפור הקל שעל לחייה מודדת גזרה מול המראה הגדולה, מסירה העגילים שענדה ומניחה בקופסה. אחר מתקתקת את הקוד לכספת הקטנה שהחבאנו מזמן בחדר האמבטיה  ובוחרת לעצמה תכשיטים חדשים לאחרי המקלחת. היא פתחה את הצוהר מעל המקלחת כמו שהיא נוהגת לעשות תמיד גם בימי חורף קרים ונעטפת באור כוכבים בזמן שהאדים מאדימים ומרככים את גופה אנחנו חולקים בכוכבים. היא מחלון השמיים במקלחת ואני מחלון חדר האורחים.

הספה רטובה. החדר מואר. נדמה לי שישנתי אבל אני זוכר את החלום. בעצם זה לא חלום. זה זיכרון.
בזכרון אין רכבת. יש רק את הכרמלית של מחברת את מרכז הכרמל דרך רחוב גולומב ברמת הדר לרחוב הנביאים בהדר ולעיר התחתית תחנת כיכר פאריס. זה זכרון ילדות שעומעם.

הרבה אנשים מסוכנים עוברים לידך בבית משפט. במיוחד אם אתה עורך דין פלילי. החיים חוננו אותי ביכולת להבחין באדם מסוכן גם כשהלקוח מנומס ולבוש בחליפה שעולה כמו שתי משכורות של העוזר האישי שלי. בזכרון שלי אין פחד, רק מעשה טפשי וילדותי. אולי תמיהה. תמיהה על מעשה של ילד בערב אחד, ערב שהפך ללילה, לילה של תמימות ילדותית.

זה היה היום שלפני יום הולדתי הארבעה עשר.
היום, אחרי עשרים ושבע שנים, הזכרון קצת בוגד. בנרתיק-נסיעות, קשור לגומי, על מותניי, היו שתי משכורות שהרווחתי בזיעת אפי בעבודת הקיץ. אליהם הצטרפו כספי מתנת הבר-מצווה שחסכתי בקפידה השנה והתאפקתי מהוצאות מיותרות. הייתה לי מטרה. רציתי מתנה שלמרות שלא ידעתי את מחירה. ידעתי שמחירה גבוה.

הוריי היו אנשים קשיי יום. עבדו מבוקר עד ערב לפרנס את ביתם ואת הוריהם המזדקנים במחלתם. יחד בביתנו התגוררו הסבים והסבתות שלנו וכולנו צפינו בגופם מתחלה מתכלה בוגד במוח בריא מתנשא ומהתל כמו שרק הטבע יודע לעשות. כל בוקר הייתי מתיישב מול כסא הגלגלים של סבא דוד עם כפית של יוגורט ובננה מעוכה ומאכיל אותו לפני שיצאתי לבית הספר. בערבים אבא ואני התחלקנו במשימת הורדת הזבל לפחים הגדולים שמעבר לפינה כי פחי-הזבל שלנו מלאו חיתולים סרחוניים שהוחלפו לסבא דוד וסבתא רחל במהלך היום. מדי ערב כשישבנו ביחד לארוחת ערב משפחתית, הייתה אמא ממלמלת "רק שלא נזדקן…רק שלא נהיה ככה". אבא היה מביט בה באהדה ונאנח "הזיקנה היא מחלה ללא מרפא". היא נהגה לחייך לבדיחה הישנה אחר הייתה פונה אלינו, הילדים ומשביעה אותנו "אני לא הולכת לשום בית אבות, אני חוסכת לי כדורי שינה. יש לי קופסה צהובה במגירה ליד המיטה. כשאחלה אשתדל לקחת אותה בעצמי, רק תדאגו לי לבקבוק וויסקי משובח שאוכל למות עם משהו טוב" אז הייתה קמה נעלמת לחדר השינה שלה ושל אבא, חוזרת ומנפנפת בצנצנת צהובה של כדורי השינה שאגרה. מנחם, אחי הגדול נהג לומר למורת רוחה "אם תהיי חולה לא תדעי שהגשנו וויסקי ואם תהיי ישנה בוודאי לא תרגישי אם הוא משובח".
אמא הייתה מעקמת אף כאילו הסריחה הבדיחה כמו החיתולים של סבא וסבתא. אז הייתה חוזרת ומשביעה אותנו שלא ניתן לה להזדקן ככה ו"אם לא אהיה מסוגלת לאבד את עצמי לדעת, יש מכתב במגירה להמתת חסד".

את המכתב של אמא להמתת חסד מעולם לא ראינו ומאז שקניתי לה בית גדול נעלמה גם השידה מחדר השינה. פתאום עלה בדעתי שאין לי מושג היכן הטמינה את המכתב והכדורים מהצנצנת הצהובה.

בן ארבע עשרה לא הטרידה אותי מחלת האיידס. גם לא התקפות מחבלים בגבולות הארץ. הפחד הגדול שכרסם בי היה מהמחלה האיומה ללא מרפא. מחלה שהשפשיטה את האדם מכבודו-הזיקנה.

כשאני חמוש בכספי הבר-מצווה ושתי משכורות קיץ מהפיצרייה השכונתית. עליתי על קו שלושים וחמש ונסעתי מהבית למרכז הכרמל. כתובת מדוייקת לא הייתה לי, היה רק רעיון כללי איפה ניתן להזמין את המתנה ליום הולדתי שחל למחרת. בעצם כמו היום, לפני עשרים ושש שנים.

במרכז הכרמל ירדתי מהאוטובוס ונכנסתי למערת הכרמלית. התיישבתי בקרונית הראשונה ונסעתי איתה לסוף הקו, לתחנת כיכר פאריז. כשיצאתי מהכרמלית היה כבר ערב, הרחוב היה חשוך.

העיר התחתית שונה בלילה. לעתים קרובות ירדנו לעיר לקנות בגדים בדוכני 'שוק המלחים' בכל פינה קנו רוכלים סחורה זולה שהוברחה מהאניות בנמל ועל הדוכנים צבאו עשרות תושבי הכרמל שבאו לרכוש סחורה זולה ולחפש מציאות מארצות אחרות.

כמו שונית אלמוגים שמשתנה בין אור ללילה, דגים וסרטנים נחבאים מתחת לאבני חול ואלמוגים ואת מקומן תופסים יצורי הלילה וממלאים את הים. מאירים באור אחר, חיוור-גחלילי והשונית ממשיכה לחיות. דוכני הרוכלים נסגרו, תריסי ברזל ירדו בחבטה מריצים את המנואלה המכנית עד לרצפת רחוב מזוהמת.

רצפת רחוב שחורה וגדולה מתגלה מתחת לדוכנים שנעלמו ואלפי רגליים שהתרוצצו במהלך היום דרכו והידקו פיח מכוניות. רק מדרכה נשארה, שחורה ועירומה. נשים בלבוש צעקני מינימלי הציגו לראווה ומלחים אחרי יום עבודה זרמו לרחוב ורחשו בסמטאות צדדיות מחפשים פורקן, צוברים כוח למסע הבא.

גברים מקומיים עומדים בקירבת מקום. סיגריה בחצי פה וקסקט מרוח בזוית ראש. למרות שאף אחד לא עשה דבר, נראה היה שכולם עסוקים מאד.

בן ארבע עשרה, הסתובבתי ברחוב יפו, עברתי דרך דוכני שוק ריקים ומריחים מדגים ופירות שעבר זמנם חלפתי דרך הגריל הרומני לרחוב העצמאות. עיניים חקרו את פניי, וננעצו בגבי כשחלפתי. נערה-אישה בבגדים ססגונים חסרי התאמה קראה אלי בחיוך מזלזל "בא מותק…אני יעשה לך טוב, כדאי לך  אצלי, אני מפנקת…". הזכרון מצמרר אותי, האם באמת הייתי שם? האם היה באמת? ואיך פתאום ראיתי אותו. את השרלטן ההוא. שניצל וגזל את כספי.

התיישבתי על הספה. המים עוד זרמו במקלחת הכוכבים. לילך עדיין מתקלחת. הרגשתי עייף מכדי לקום. עוד מעט תצא מהמקלחת ונחגוג לקראת חצות את יום ההולדת שלי. ננצל את היעדרותם של הילדים וה'אופר'. אני מזדקן גיחכתי לעצמי, היין כבר משפיע עליי. הנחתי ראש כבד על הספה. עוד תנומה קלה להתחזק לפני שתצא כולה צחורה וריחנית מהמקלחת. עצמתי את עיניי ופניו נראו בהירות וברורות.

רק פעם אחת, בתקופת הצבא חשבתי עליו, על אותו לילה. על האיש שגזל את כספי. הפלוגה ואני בתוכה צעדנו בתוך ואדי בלי שם. לפתע נפתחה עלינו אש מכל עבר  משמאלי וימיני נפלו חללים. חברים נקטלו כמו זבובים. ירינו לכל הכיוונים. היה ברור שלא נצא משם. אחדים חשבו בוודאי שילכו לעולמם בתולים. אחרים חשבו על החברה וההורים שהשאירו מאחור. אני חשבתי על הכסף שירד לטמיון, בוזבז. עוד רגע ואמות פה במטח הכדורים ששרקו מסביבי והעיפו נתזים לכל עבר ושרלטן מצולק מחיפה הרוויח את כספי בר המצווה שלי ללא תמורה. כשיצאנו מהקרב הזה ואני בלי שריטה. נשכחו ממני מאורעות הלילה ההוא.

הנה פניו נראים בבירור, בדיוק כמו שנראו אז באותו ערב. דקות ארוכות הלכתי חזור והלוך ברחוב. מדרכה שחורה, נמתחת לרגליי. מכונית עוצרת, אישה ניגשת, ויכוח, האישה נעלמת לתוך המכונית. המכונית מתרחקת ונעלמת. נשים וגברים עומדים בפתחי ברים, אור עשן גונח מתוכם ומוסיקה מתנגנת בלי שאף אחד ידע שהיא שם. המכונית חוזרת. האישה יוצאת. המכונית נעלמת ברמזורים כתומים מהבהבים חסרי מעש. חיפשתי משהו תרתי אחר מישהו, מישהו שלא ידעתי מי הוא. מדי פעם שלחתי יד מיששתי מתחת לחולצה לוודא שהכסף בטוח.

פניו לא נגלו אליי מיד. שני גברתנים הסתירו את מרבית גופו ולכן כנראה לא הבחנתי בו בסיבובי הליכה קודמים ברחוב. הם עמדו בפתח אפלולי של בר. מעל הכניסה היה קבוע שלט 'בר המשקאות של מלאכי'. מנורת הניאון באות 'א' של 'מלאכי' ריצדה והמנורה שמאירה את האות 'מ' היתה כבויה כנראה נשרפה. הם עמדו בפתח כניסה יחיד אל הבר. שתי מדרגות הובילו ככל הנראה למרתף מתחת לאחד מבנייני משרדי הממשלה. המבנה נבנה על ידי הבריטים בשנות השלושים של המאה ה-20. בתחתית המרתף הייתה מכונה לשאיבת מי ים שפינתה את המים מיסודות הבניין והרחוב בחזרה אל הים. תזכורת פעילה שהרחוב הזה היה פעם ים.

כשהתגלו לי פניו מאחורי כתפו של אחד הבריונים הבנתי שזה האיש שחיפשתי. אולי היה זה משהו בתנועת עיניו, אולי הייתה זאת צלקת מכוערת שנמתחה באלכסון על לחיו עד לאפו. היו לו ידים גדולות ורחבות ומעין הילה סבבה אותו אולי היו אלה רק הבריונים וההילה נתהוותה בדמיון בלבד. הבריון השמאלי זז קצת והעינים הצטלבו. ראיתי שהוא לא אהב את הרעיון שהצטלבו מבטנו אבל התעלמתי. צעדתי אליו בנחישות כשאני מבחין בשני הבריונים מסתכלים בו ומלווים את המבט שלו עד שגילו אותי. בשלב הזה כבר הייתי קרוב. אולי אפילו קרוב מדי לטעמם. הם קפצו עליי וריתקו אותי למדרכת האספלט השחורה. הבריון מימין חיפש על גופי ומרט במשיכה את ארנק הכיס. הוא הציץ אל תוך הארנק "כסף"! אמר למצולק והושיט לו את הפאו'ץ. המצולק לקח את הארנק ולא הוריד את עיניו ממני. השני הרים אותי והחל למשש את כולי. "הוא נקי" הצהיר למצולק והוריד אותי חזרה אל המדרכה. "מה אתה עושה פה ילד" שאל המצולק. "מחפש צרות?". "מה אתה מסתכל עליי ככה ? תפסיק להסתכל". הבריון הראשון התקרב וסטר לי כדי שאפנה את עיני מהמצולק. לא ברור מאיפה היה לי בי האומץ. לא התבלבלתי לרגע. "אני רוצה להזמין רצח, אתה מקבל כאלה הזמנות"? שאלתי.

היה לי ברור שהפתעתי אותם. השלושה הסתכלו עליי והרגשתי איך היד של הבריון מימיני מתהדקת על הזרוע שלי. ה'מצולק' אמד אותי לרגע ואז פרץ בצחוק מתפרע. "את מי" חחח "את מי אתה כבר רוצה לחסל" חחח נראה היה שהוא אוחז את הבטן מרב צחוק…"בן טובים, ילד שמנת שכמוך..מי אכל לך את הדייסה ?.." חחחח "הציקו לך בבית הספר"…? חחח. ואז בבת אחת נפסק הצחוק הקול השתנה לקול ארסי ומפחיד "מי שלח אותך אליי ? אני לא רוצח אנשים"!. הוא החווה עם הראש אל הבריון שעמד מימיני והוא עשה עליי חיפוש נוסף "אין מכשירי האזנה" הוא אמר למצולק. "אז את מי אתה רוצה לרצוח ילד ?". הוא שאל.
"אותי!" אמרתי. הוא הסתכל בי בהפתעה כאילו לא הבין.
"את מי"?
"אותי, את עצמי" השבתי. "אני לא רוצה להזדקן".
הוא בחן אותי, הסתכל לי לתוך העיינים עד שהרגשתי כאב ומצמצתי. אחר, תפס בכח בידי ומשך אותי אחריו לתוך כוך קטן בחדר המדרגות שהלך והתפתל עד שהגיע לחדר קטן מאד ורועש סמוך לחדר משאבות מי הים. היו שם שני כיסאות בלבד. לא ניתן היה להכניס לחדר הזה שום דבר נוסף. הוא זרק אותי לכסא והתיישב מולי. "תסביר"! הוא דרש.
"לא רוצה להזדקן!" אמרתי.
"כשמזדקנים מאבדים את הכבוד, הזיקנה מזדחלת לה לאט. בהתחלה מגיע הריח הזה של הזקנים. של עור שנבל.

הזיקנה לא כמו אנגינה ואי אפשר לקחת אנטיביוטיקה לחסל אותה. שנים היא מזדחלת "הזיקנה היא מחלה" ציטטתי את אבא שלי "שרק המוות מרפא" . "הגוף בוגד" המשכתי "בהדרגה, יום אחר יום אתה מזדקן ונמשל פתאום אתה מתעורר ואתה כבר לא זוכר ללכת לשרותים. השיניים שלך כבר לא שלך. ואתה בודק כל הזמן מה השעה כדי לדעת אם כבר צריך לקחת כדור. והסיבה היחידה לצאת מהבית היא לראות רופא. ללמוד על התקדמות האלצהיימר."

חזרתי על בקשתי "אני רוצה למות לפני שאני זקן, אני רוצה להזמין לעצמי רצח".
כשסיימתי רק רעש המשאבות נשמע בחדר. גרוני ניחר מהמשפטים הארוכים שצעקתי. הוא שוב נתן בי את המבט הבוחן. הצלקת התרחקה מהאוזן וחזרה ונחה במקומה. אחר פתח את הארנק ופשפש בו. בפר את השטרות.
"הכסף הזה הוא בשביל הג'וב" ?
הנהנתי.
"עד איזה גיל מספיק לך לחיות ? מתי תהיה זקן"?
על זה לא חשבתי.
"ותחשוב שוב אם זה באמת מה שאתה רוצה. נראה לי שלא חשבת על זה עד הסוף", פתאום שמעתי מעט אהדה בקולו, כדי שלא ייתחרט פלטתי "ארבעים!". "עד גיל ארבעים תדאג שיירצחו אותי" אמרתי בהחלטיות.
הוא הביט בי פעם נוספת לוודא שדעתי תמימה, הושיט יד לפנים תוך שהוא דוחף את הפאו'ץ למכנסיו. לחצנו "סיכמנו" אמרנו ביחד עם המשאבות.

את הדרך הבייתה לא זכרתי גם אז. רק את הבוקר למחרת ה'פאו'ץ החסר הזכיר לי את מאורעות האתמול.

הראש סחרחר. מנסה לפקוח עיניים. קולות מים ממקלחת הכוכבים פסקו. "מזל" אמרתי לעצמי בקול חלוש. "מזל שהוא היה שרלטן" וגיחכתי לעצמי. עוד פחות משעה אהיה בן ארבעים ואחד וכוחי עדיין במתניי. החיים רק מתחילים. אבא שלי עדיין משתעשע עם הנכדים שלו, הילדים של לילך ושלי. חבל שהוריה של לילך לא זכו לראות את הילדים שלנו. גם לי לא התאפשר להכיר אותם. הם מתו כשהייתה בת ארבע-עשרה. מהפנימיה הגיעה אלינו לבית ספר. אני זוכר את אותו יום ממש כשפסעה מהדלת של הכיתה ישר לעבר השולחן שבו ישבתי. העמידה כסא ביני לבין חברי לספסל הלימודים והתיישבה לידי. מאז אנחנו ביחד. משפחה. על הוריה וחייה לפני שהכרנו לא הסכימה לדבר.

אני מנסה להתיישב על הספה החדשה בסלון של לילך. רגליים חלשות. משתטח על השטיח. מזל שלא שברתי כלום אני מחייך לעצמי. לילך הייתה כועסת. הגוף בוגד בי.

היא עומדת מעליי. קצת דומעת, קצת מחייכת, "הכל בסדר" אני מרגיע אותה. "לא שברתי כלום. השולחן זכוכית עדיין בסדר אני רק קצת עייף, לא נורא, נחגוג מחר, חייב לישון קצת". היא מסתכלת מבעד לעדשות-מגע דומעות. "אני אוהבת אותך. אבל מלאכי מחייב לכבד חוזים והג'וב הזה הוא הקשה מכולם". היא נשקה לפי הפעור.

שתפו עם חברים ברשת או בפרטי

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין
שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב telegram
טלגרם
שיתוף ב email
אימייל