משפחה מתאבלת

dreamstimemaximum_113067496

אבא מת, אימא מתה. קברנו אותם והתיישבנו לחלק את הכסף.

יוסי הבכור הודיע שהוא לוקח אחריות על הכסף ויחלק ביננו לפי הצורך. "קופה משפחתית, כולנו מסודרים פרט לשימי שלא מחזיק עבודה יותר משבועיים ואין לו משפחה וילדים שידאגו לו לעת זקנה".

שימי דרש את הכסף, גר וטיפל בהורים, בישל כיבס, הסיע, גינן, מזל שאין לו אישה וילדים אפשר לומר שהקריב עצמו. העתיד לא ברור ולעת זקנה כסף יממן טיפול. 

שמרית התנפלה על שימי. "אין לך ילדים לפרנס צרצרת את החיים שלך על חשבון ההורים. עכשיו כשאתה בן חמישים וחמש אתה מנסה לקחת את הכסף שלנו ? אין לך בושה? כולנו טיפלנו בהורים! מי ביקש ממך להישאר לגור פה? זה המינימום של דייר עלוקה לסייע. לקחת לך תנאים של "פול בורד". 

חמשתנו במרפסת הוריי המתים, אוגוסט, צהריים. שימי מסרב להפעיל מזגן, חייבים לחסוך. חתולי רחוב נפלטים מהחום המעיק ועוברים לגינת השכנים המוצלת. שימי ויתר על טבילה בים כדי להיות פה אתנו. יוסי מחסיר אימון קבוצת כדורגל שכונתית שמאמן בהתנדבות. שמרית השאירה לברוך בעלה החדש את הילדים ונהנית מאחר צהריים נטול בכי וטיטולים. מישהו שומר על הילדה של ללה הנהג, אולי החדרנית של הימים הזוגיים. אולי המטפלת או האופר עושות שעות נוספות. בין כך לכך היא חייבת לחזור עוד מעט כדי לחכות לאיציק בידיים פתוחות.

ללה לא זקוקה לכסף. בעלה של ללה, איציק-הייטק עשה אקסיט כשהיה עוד סטודנט בטכניון. ואז עוד אקסיט ועוד אחד. ללה אומרת שהוא בהפסקה. זמן למחשבות על הדבר הבא. ללה לא יצאה לעבוד. לקחה את ניהול הבית הגדול בכפר שמריהו מפקחת על עובדי משק הבית ומחכה לאיציק היי-טק. הכסף של אמא ואבא זה האקסיט של ללה. הזדמנות לתרום משלה להון המשפחתי התופח.

ללה לא אוהבת להתווכח בטח לא על כסף ממנו יש לה גם ככה הרבה. היא לא ממש זקוקה לכסף, לא רוצה לפגוע בהורים וחושבת שיש דברים שצריכים לסגור באופן קורקטי והגון. לא מעוניינת שהילדה שלה תחשוב שהיא מזלזלת בכסף שלא צומח על עצים אך לפעמים מבצבץ מתוך ארונות קבורה של הורים. ושימי לא יכול לקבל את כל הונם של ההורים שדר אנטי חינוכי ממדרגה ראשונה. 

החלקתי באצבעותיי על אקדח גלוק 9 מ"מ שתחוב תמיד במכנסיי הג'ינס שלי. "אני לוקח את כל הכסף!" הודעתי. לרגע היה נדמה שערימה ענקית של כסף שוכבת על שולחן הבמבוק הפשוט שהפריד ביננו. כמו במערבון אף אחד לא שולח יד אל הכסף פרט לאיש עם האקדח. הם הסתכלו עליי, מטר שישים וחמישה סנטימטרים שמסתיימים בקרחת אדומה מהשמש הקופחת. חולצת לה-קוסט אדומה ונעלי עור שחורות. החלקתי באצבעות פתוחות על לחי חלקה ומיוזעת הרחתי את ידי המיוזעת מהולה אפטרשייב יוקרתי. ניגבתי בצדי הג'ינס וחזרתי על דבריי.

"הכסף אצלי כבר שבוע,".

לרגע שרר שקט ואז דיברו כולם בקקופוניה אחת גדולה והשתתקו. "מוטי, מה נפלת על השכל ? אנחנו נתבע אותך" אמר יוסי.

"על מה תתבע אותי יוסי ?".

"הכסף של כולנו".

"החשבון רשום על שם ההורים ועל שמי. מה שהיה בחשבון המשותף הועבר לחשבוני הפרטי והחשבון המשותף נסגר. הכל חוקי"!

"אבא סמך עליך" התערב שימי, "הוא לא היה רוצה שתנהג בנו ככה".

"אבא סמך עליי, כיון שלא נגעתי בכספים ולא ביקשתי ממנו הלוואות לבנית בית או ניתוחי חזה קוסמטיים. לא לרכישת פיג'ו ג'י טי איי חדשה בלי יכולת החזר לבנק וגם לא למימון דירת סטודיו לי ולמאהבת שלי. לא חייתי על חשבונם מעבר לחי שנים קבועות בחוק. כעת, הם מתים. הכסף שנשאר שייך לי!"


העין של שמרית בדקה אם אני רציני. זאת אותה עין בוחנת שאתה הוציאה עין לבעלה הקודם ועל הדרך סחטה משניהם ארבע מאות אלף כדי לא לרוץ לספר לבעלה. העין חקרה למרות שכבר ידעה. התעללה בו לומדת עומק השקרים בהם חיה והיא חשבה שהם חיים באושר. "למה באת להיפגש אתנו פה? יכולת לתת לנו להיפגש בלי להופיע אפילו למנוע פגישת תאום ביננו לפני תביעה."

סקרתי את הילדים עמם גדלתי והזדקנו. סקרתי את המבוגרים שהפכו ועד כמה ילדותיים נשארו. "באתי להתגרש מכם. לנופף לכם לשלום עניין של נוחות. עדיף בבת אחת מאשר בנפרד. חסכתי לעצמי ארבע כוסות קפה, חיבוק תריסר ילדים ומפגש עם בן זוג ממורמר. חסכתי חיוכים מלאי צביעות. מפה יצאנו כולנו מפה התפצלו דרכנו. פה ניפרד. עכשיו אני אומר לכם שלום ותחזרו הביתה, תתמודדו עם הממורמרים שלכם".

שימי התחיל ליבב. שמרית פרצה בצחוק המשוגע שלה. לולה הסתכלה עליי במבט מבטל ויוסי אחי הגדול הניח יד על הכתף שלי.

"תחשוב בהגיון לפני שאתה עושה מעשים נמהרים, יום אחד תצטרך משפחה, דם סמיך ממים."

כשאמר "דם סמיך ממים" הצטרפתי לדואט וחייכנו אחד לאחיו. סבא שרגא השתמש בביטוי שלוש פעמים בשעה גם כשלא דיבר על ה'עסק'.

אבא נהג לדקלם את המשפט כל ערב כמו סיפור לפני השינה. הייתי בטוח שיוסי חוזר על המשפט כל יום בערך באותה תדירות. גם אני חוזר עליו בשקט, כשאף אחד לא שומע באיזה טון הוא נאמר.

יוסי השאיר היד על הכתף שלי. צירפתי את היד שלי מעל היד שלו והנחתי אותה על הכתף שלו למרות שהייתה גבוהה מדי ובקושי הגעתי.

"כשהייתי מובטל, לא היה לי נעים לפנות בבקשת עזרה. אבא הכריח אותי, שכנע אותי עם ה'דם סמיך ממים' שלו. דבר עם יוסי, הוא יעזור."

יוסי סובב החזה שלו לכיווני בחצי פליאה והצלחתי להגיע אל הכתף שלו כמו שצריך. "אבא שלח אותך"? ידו הייתה ריקה וקלה אגודלו רפוי מרחף מעל עצם הבריח שלי.

"באתי לבקש עבודה בחברה של תמרה. חיפשתם עובד!. 'מסור, עם מוסר עבודה ומוכנות לעבוד שעות נוספות' כתבת מודעה.

כן יוסי, ראיתי את המודעה וזיהיתי את הטלפון שלך. אמרת שאין משרה פנויה. המשפחה שלי עמדה להתפרק האישה שלי רצתה בעל עסוק עובד ומפרנס. הילדים רצו פיג'מות לחורף וארוחת חג עם עוף על הצלחת. איפה היה הדם שלך יוסי? כשאבא שאל אמרתי שסייעת לי למצוא עבודה".

יוסי משך את היד מהכתף שלי. "אתה מאשים אותי שהגנתי עלייך? היית צריך להתחשל. נהג משאית? לא רציתי שתהיה נהג משאית יכולת להיות כל מה שרצית להיות. משהו טוב יותר. תראה מה יצא ממך בסוף. איך היית מגיע לזה עם הייתי קובע לך מסלול של נהג משאית?. נו, אז היה לכם קצת קשה. התעליתם, התגברתם על המכשול ותראה איזה גבר עצמאי וחזק הפכת להיות". 

השארתי את היד שלי על הכתף של יוסי. "אין לך מושג מה אני עושה היום נכון ?!…"

יוסי הסתכל עליי בעיניים חשופות מבושה, "לא., מודה שלא יודע. מה את העושה היום" ?. חשפתי שיניים. "אני מדלל דם שלא יהיה סמיך מדי". 


ללה נחתה מכוכב אחר והציעה שנחלוק בשווה. "נו באמת מוטי לא באמת התכוונת לעשוק את אחיך המסכנים הסכום כולו מתחלק בחמש וזהו."

"לא עושק אף אחד ללה" עניתי. "מוזר לשמוע ממך על עושק. אני לא לקחתי מהאחים שלי את כסף הכיס מקופות החיסכון שאימא ואבא הכינו לנו. לא קניתי בהם בגדים יפים וליפסטיק אדום ומגרה ויצאתי לצוד נערי טכניון מוכשרים בכניסה לפקולטה לפיסיקה ומחשבים בטכניון. הכסף שלי לא הגיע משליפת שטרות באמצעות שואב אבק מקופות החיסכון של האחים שלי!." 

ללה הסמיקה ולא הסירה עיניים לחות ומופתעות ופחדה להוציא אותן מתוך מפני שש עיניים נדהמות שהתרסקו כנגדה. "זה נכון"? קראה שמרית. אבל ללה נעמדה וצעדה שני צעדים מאיימים לכיוון שלי והצביעה בכיוון שלי ולא הצליחה להוציא הגה. "תמשיכי כך, אולי יהיה מקום לעדכן את בעלך העשיר במקרי פריצה נוספים מקופות חסכון ותרומות". ללה ירתה מבט אחרון. קיפלה מרפק וירקה על השטיח שהוצאנו להתאוורר בשמש. "נבלה"! אם ידעת, למה לא אמרת כלום, גם אתה שותף. היה מסריח בבית אבל לא ידעתי שהריח של הנבלה הגיע ממך". חשפתי שיניים והבטתי בשימי שלא הפסיק לבכות כמו המקוננות בהלוויה של אימא ואבא. "מה אתה בוכה"? התלוננתי.

שמרית הפצירה ששימי יקבל משהו. "אין לו הכנסה מוטי, תעשה מערוף, כל החיים חי עם ההורים, אלה חיים ? זאת לא הקרבה!"

"שימי יסתדר מצוין הוא עשיר יותר מללה ואיציק היי-טק. יש לו את כספי הזכיה בלוטו מאז שהשתחרר מהצבא. הוא פשוט קמצן".

שש עיניים נדדו ביני לבין שימי בזמן שקמתי ומזגתי לעצמי מים מקנקן מזיע על שולחן הבמבוק. שתי עיניים היו נעוצות רק בי. החזרתי מבט לעיניים של שימי. "יכולת להשתמש בכסף ולקנות לך אישה אם רצית. יכולת לצאת מפה. להקל על חייהם של זוג מבוגר. להפסיק לחיות על חשבונם. מה תעשה עם כל הכסף שלך? תיקח לקבר?"


האחים היו המומים, הצבעתי על שימי "הוא לא מתחתן כי מפחד שאשתו תגלה כמה כסף יש לו ותבזבז לו אותו. הוא יושב על הר של כסף. הוא מכיר אותך יוסי, הוא מפחד שהדם שלו יסמיך אותך לבקש הלוואה והכסף יזרום ממנו כמו מים בחרכים".

יוסי נע באי נוחות קם על רגליו התרחק ונשען אל קיר הבית. "אם שימי שלנו היה מתחתן והופך לאיש משפחה במקום עלוקה, אימא ואבא היו חופשיים. הם לא רצו לשלוח את הילד מהבית. אצל אבא 'דם סמיך ממים' גם אם הדם נגוע". סיימתי.

שימי גיהק בהתגוננות עצר את הבכי המרגיז. "מי אמר שזכיתי בלוטו? זה שקר. אתה גנבת לנו את הכסף של ההורים. ללה גנבה מאתנו כל הילדות. ויוסי חייב מלא כספים מהעסק של תמרה שלא עומד בשינויי הקדמה. ותגיד לי מה. מה כבר שמרית עשתה לך? למה ממנה אתה גוזל את הירושה"?

שתקתי. יוסי התעורר. "מה?, על שמרית אין לך כלום ? למה להאשים את שימי בניצול. איזו הוכחה יש לך שיש לו כל כך הרבה כסף. הנה הוא אומר שלא זכה בלוטו".

"כשהיינו בצבא, עשינו הסכם. שימי הבטיח לי אופנוע אם יזכה בלוטו. אני הבטחתי שאעשה אותו דבר. ביחד פקדנו את קיוסק הלוטו אצל התימני ברובע טו'. כשהתחתנתי הודעתי שלא אבזבז יותר כסף על לוטו. אבל שימי המשיך ולא פספס אף הגרלה שבועית. זאת הייתה בדיחה, לא האמנו שנוכל לזכות בלוטו. לכן התחייבות האופנוע  לא ממש העסיקה אותי זה היה שעשוע. דמיון ותקווה. שימי ביקר בתחנת הלוטו גם כשהיה חולה. בכפורים פגשתי את התימני. התימני סיפר על המהמרים והקבועים ושאל לשלומו של שימי. הבנתי שימי לא הגיע כבר שלוש שנים לדוכן. והתימני חשש לשלומו. שחקנים שזכו מאבדים לעתים שפיות. התימני הביע דאגה וביקש שאמסור דרישת שלום. בזמן הזה התחלתי לחשוד בשימי. החשד שלי אושש כשאימא שמה לי בטעות עם הדואר שהגיע עבורי גם את דף חשבון הבנק של שימי.

מעל 10 מיליון דולר שוכבים עבשים בבנק. והאיש חי על חשבון ההורים". שימי הספיק להתייפח ולא זז. יוסי  נשאר עם פה פתוח קפוא במקומו. ללה ישבה ספונה בפינת המרפסת דבר לא עניין אותה. אולי השלימה עם אבדן הכסף או חשבה על נקמה.

שמרית נעצה עיניים. שלחה אליי מבט שהיה אמור להקפיא אותי. "שונאת אותך" אמרה ברישול. "הרסת כל שקר וצביעות שיש במשפחה הזאת. שרדנו יופי עם הטאטוא מתחת לרצפה. מה זחלת לעשות בלאגן, תביא את הכסף. הוא לא שלך". 

"מצוין" עניתי. "שאפרט מדוע את לא ברשימת הילדים הטובים שזכאים לכסף של ההורים" ? שמרית לא ענתה.

הקמתי את ללה המופתעת ושלפתי את הקלסר של אבא מתחת לכיסא שלה. לפי פניהם של שימי ויוסי הם כבר חיפשו אותו בכל הבית לא עלה על דעתם שאבא הצפין אותו במרפסת. כותרת הקלסר הייתה 'חשבון בנק' . מתחת התנוססו שמות שלושתנו, אבא אימא ואני.

יוסי משך הקלסר אליו. "מצויין. זאת תהיה ראיה מצוינת בבית משפט, תמרה תעבור עליו נשים אותך בבית סוהר וניקח מכם את הכסף".

שמרית משכה את הקלסר מיוסי והחלה לדפדף. מפעם לפעם עצרה את הדפדוף הרימה ראש בחנה את פניי. בסוף פנתה אל השאר. "הם מכרו את הבית"!. יוסי קפץ וחטף את הקלסר "זה לא יכול להיות! אבא היה אומר לי!"

שימי נזכר שהיה דיבור כזה בבית ואז הדיבור נגמר. "זה היה לפני חמש שנים, בערך בתקופה שבאת אל אבא לבקש שיסייע לך כי הביטוח לאומי גילה שאת לא באמת נכה ודרש כסף או בית סוהר, אבא אמר שילדה שלו לא תלך לבית סוהר. דף סמיך ממים גם אם הוא נגוע." שאר המשיכות מחשבון הבנק היו לעורכי דין ואחר כך התייצבו להוצאות חודשית להוראות קבע לחברת חשמל, מים, מועצה אזורית ומדי פעם חיוב חברת אשראי בגובה של חנות מכולת ותרופות של זוג מבוגר.

שמרית בערה. "ידעת שמכרו את הבית!". דפדפה ונעצרה על הדף האחרון הרימה וזרקה את הקלסר למרכז השולחן. יוסי התכופף והסתכל "נגמר להם הכסף"!.

"מה זאת אומרת נגמר הכסף" שאלה ללה משום מקום.

"לפני שבועיים נגמר הכסף לאבא ואימא, כל חודש מאז נמכר הבית ירדה היתרה. הוצאות שוטפות, חשמל מים, את יודעת. אבל לפני שבועיים נשארו עם יתרה של 700 ש"ח."

כולם היו בשקט. "כל מה שלקחת אליך זה  ה-700 ש"ח ?" צחק שמי בבוז.

"יש לי בשורה עבורך שמי." אמרתי. "הלילה אתה כבר לא ישן פה. בשלוש הבית הזה מפונה מחפציו ויושביו. כך סוכם עם הקונה. מי שיהיה במקום וכל ציוד יועף למזבלה והדיירים יפונו כפולשים. אם לא פינית את חפציך מהבית. תחשב פולש. זה מה שההורים סיכמו. מותר להם לגור פה עד שימותו או יעברו לבית הורים. אחר כך יש עשרה ימים שבוע לשבת שבעה ושלושה ימים לפנוי חפצים.

שמי ניסה לחזור להתייפח וכולם היסו אותו בעצבנות. שמרית וללה ביקשו לדעת מי הקונה. יוסי רצה לדעת איך הוא לא היה מיודע על כל הדברים האלה.

"שמי גר פה אבל לא התעניין, אתם חייתם את החיים הסמיכים שלכם. חזרתם לינוק כשהייתם צמאים."

"לפחות מתו יחד" אמר שמי. יוסי ללה ושמרית הנהנו.

לקחתי את מפתחות המכונית ויצאתי אל חום אוגוסט כבד. משאית גדולה נכנסה ברוורס לחניית בית נעוריי. ארבעה אחים התאבלו על ירושה שלא הייתה.

שלושה גברים חסונים ירדו מהמשאית ואחד כיוון אותה לאחור. גרגורי נכנס אל הבית דרך הדלת הראשית והחל למשוך ארונות ותמונות החוצה אל המשאית.

שתפו עם חברים ברשת או בפרטי

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין
שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב telegram
טלגרם
שיתוף ב email
אימייל