סאונה בארץ כנען

sprout

עליות וירידות
שמעון קם ממקומו הקבוע ליד דלת הכניסה לסאונה ושפך מים קרים מבקבוק מי עדן על האבנים הלוהטות. ענן אדים סמיך עלה מהאבנים הרותחות וכיסה את חדרון העץ הקטן חודר ושורף את נחיריי ומתקרר בנקבוביות העור האדום ממילא. שישתינו יושבים בבגד ים על שתי קומות ספסלי עץ אורן ומזיעים. החום בסאונה בלתי נסבל ואף אחד לא קם ועוזב.
"הרגת אותם" אומר ניסים התימני שעומד בין הספסלים לתנור הגחלים ונעלם בענן האדים הלבן.
"הם יסתדרו" עונה שמעון בביטול ומפנה ניסים התימנינו מבט דרך הענן המתפזר.
"נכון, תסתדרו"? הוא חוזר במבט שואל.
"דיי, אל תשים יותר" אומרת מרינה כשהיא מרימה כפות ידיים מטופחות עם לק בהיר מצוייר עם פרחים זעירים צהובים, כתומים ואדומים ומכסה איתם את הפנים.
"העיקר לא לשים מהדבר הזה שעושה ריח" היא אומרת ומנופפת באחת מידיה לעבר התנור.
"הדבר הזה" ? אומר ניסים התימני ומנפנף בין אצבעותיו בבקבוקון זכוכית קטנטן עם תווית ירוקה מזלף על האבנים התוססות.
"זה אקליפטוס, זה טוב, פותח הכל" הוא מרוקן את הבקבוקון.
"בחייך ניסים התימני" אומר שמעון
"היא ביקשה שלא תשים, לא כולם רוצים לפתוח הכל"
"התכוונת לריח של האקליפטוס ?" חוקר אותה ניסים התימני
"לא משנה" אומרת מרינה, "בלי יותר בבקשה"
"טוב טוב" אומר ניסים התימני "לא שם יותר" והוא מניח את הבקבוקון הריק ליד דלת הכניסה לסאונה.
העיניים של כולנו נעוצות בתזוזה היחידה שמתרחשת בסאונה; שמעון גורף באצבעות מחוברות את הזיעה מזרועותיו ומנגב אותה אל רצפת הסאונה.
"איך אתם מצליחים לשבת בחום הזה" אומר הרופא שיושב על הספסל העליון מאחורי שמעון
"אנחנו רגילים" אומר ניסים התימני בביטול.
"תבוא כל יום תשב פה אתנו וגם אתה אחרי שבוע אתה רגיל, זה אימון כמו כל דבר"
"הם לבא פה כל יום, פנימה החוצה פנימה החוצה " מסכמת מרינה אבל ניסים התימני ממשיך:
"אנחנו עושים את זה שלוש פעמים"
"אם יש זמן" מתערב שמעון.
"ברור, רק אם יש זמן, הוא הרי רוקד כל היום ובשאר הימים הוא עם הנכדים" אומר ניסים התימני על שמעון,
"אז באים לשחות קצת בבריכה כאן ואז נכנסים לסאונה ומתחילים בחצי שעה פה, עשר דקות בבריכה של הקטנים."
שמעון שוב קוטע את ניסים התימני:
"אתה יודע למה אצל הקטנים?" אבל הוא לא מחכה לתשובה ומוסיף:
"בבריכה של הקטנים מחליפים את המים כל יום בגלל הפיפי שהם עושים"
"המים בבריכה של הקטנים קפואים גם בקיץ גם הקור הזה יותר מדי בשבילי אפילו ודווקא אחרי החום המפנק של הסאונה". אומר הרופא.
"מתרגלים" אומר ניסים התימני.
"מתקררים שם קצת וחוזרים לפה לעוד חצי שעה".
"אני לא יכול לעמוד בחום הזה וגם לא בקור שכזה, כל הכבוד לכם" אומר הרופא.
"מה קור" אומרת מרינה "זה קור כאן? ברוסיה עשים חור בקרח" מרינה מסמנת בידיה שתי אצבעות שתופסות סמרטוט וטובלות בדלי מדומיין.
"וואלה נכון," קוטע אותה יוסי "ראיתי את זה בטלויזיה בערוץ הזה של 'דוקו' או בערוץ טיולים מי זוכר, שומעים, הרוסים המשוגעים האלה עושים חור באמצע אגם קפוא או באמצע לשון-ים חותכים חור בקרח, חור כזה עגול סימטרי ואנשים עומדים בלי בגדים, בטור אחד אחרי השני. שניים עומדים משני הצדדים של החור, מכניסים לחור לטבילה קפואה ואז מוציאים אותם והם הולכים לסאונה, אתה שומע, הייתי ברוסיה פעם בענייני עבודה והמארחים שם שמעו שאני מדבר על זה והציעו לי, המפגרים האלה חשבו שאני רוצה לנסות."
"נו, אז עשית" שואל שמעון
"מה פתאום, מה אני משוגע". עונה לו יוסי.
"דוקטור, כשהיינו קטנים החום היה ליותר מחצי שעה" אומר שמעון
"גם בחורף היינו מתקלחים במים קפואים או מים שהורתחו בפרימוס ושפכו לנו ככה לאמבטיה שהייתה בכלל מפח, אתה זוכר את זה ניסים התימני?"
שמעון מביט סביב ומבטל בידו, כולכם צעירים מדי.
"כשבאנו לפה אחרי שהסוכנות שיגעה את אבא שנעלה כבר לישראל, הייתי רק בן 8. היה חם בחוץ ובתוך הפחונים היה אפילו חם עוד יותר, גרנו במעברה לא כמו היום עם מזגנים. היה חם כל הזמן גם בחוץ גם בפנים, הלוואי, היינו מתפללים שהייתה לנו בריכה קפואה כזאת. הזענו כל הזמן, טוב היינו קטנים ולא הרגשנו כל כך את החום כמו היום שרגע אנחנו מתחילים להזיע ומחפשים מזגן. אבל את המקלחות הקרות בחורף הרגשנו ועוד איך הרגשנו, את זה אני לא אשכח, זאת הייתה מלחמה. מה זה מלחמה, הייתי משקר להורים שכבר התקלחתי.

אבא שלי היה מכה אותי אתה מבין, הוא ידע ששיקרתי וואי וואי. עם החגורה ככה." ושמעון מנופף בידו להדגים כיצד עפה החגורה והצליפה

" אבל מה לעשות, האנשים של הסוכנות היו אצלנו בבית אמרו לאסוף כמה דברים. אבא חלם על ירושלים, גם ההורים שלו, לא ידעו בכלל איך נראית ירושלים , אבל חלמו".
"חלום בלהות" צוחק ניסים התימני.
"לא בלהות, למה בלהות, מה רע לך פה? רע לך ניסים התימני? אז היה אחרת, לאף אחד לא היה מזגן גם לא לאשכנזים, הם גרו בבתים ואנחנו באוהלים ופחונים בחורף בתוך שלוליות ענקיות ובבוץ. המון בוץ. הייתי ילד, אני זוכר את זה כתקופה טובה כאילו במרוקו גם לא היה מזגן, עוד לא המציאו בכלל את הרעיון הזה מזגן. והיה חם בקיץ והיו שלוליות גם במרוקו. אבל פה כולם ראו גם את האשכנזים מסתדרים וכולם עבדו אצלם או גנבו כדי שיהיה מה לאכול".
שמעון שב והעביר את כפות ידיו על הזרועות וניגב את הזיעה החדשה שהצטברה על זרועותיו אל הרצפה. ראיתי את מרינה מביטה בו כי העיניים מושכות לדבר היחיד שזז בסאונה אולם מנסה לא להסתכל. ניסים התימני התכופף אל הרצפה למתוח את שרירי הגב והארבע-ראשי והסאונה השתתקה בהפתעה מאפשרת לכולנו להתרכז ולהיאנק מהחום הכבד.
"אפשר לשפוך קצת מים" שואל שמעון ומניף את בקבוק הפלסטיק באוויר "מתחיל להתקרר קצת".
מרינה מביטה ניסים התימניו בתרעומת;
"לא לא שופך כמה דקות אני ללכת" ושמעון מניח את הבקבוק צמוד לקיר העץ.
"רק שאלתי, בסדר בסדר, בלי מים. גם לכם מרינה היה לא קל כשהגעתם לפה".

מרינה לא עונה ולרגע נדמה שלא שמעה, כששמעון מתכוון לחזור ולשאול אותה היא מבטלת בידה.
וניסים התימני ממהר לעדכן את שמעון "היא מהמשפחות העשירות, מה רע לה פה. יש לה מנוי בקאנטרי בשלושת אלפים שקל לשנה ובטח… ".
"אתה לדבר שטויות" קוטעת מרינה.
"אנחנו להיות רופא, מדען, מורה, מוסיקה, תרבות. פה בגלל שפה אנחנו להיות אישה עם מטאטא."
דלת הסאונה נפתחה ושמעון קרא;
"הנה מרגלית, מה העניינים מרגלית גמרת לשחות, תכנסי תכנסי כבר שלא יברח החום" ומיהר לסגור אחריה את הדלת.
"צפוף" אומרת מרגלית.
ניסים התימני הפסיק את המתיחות ונעמד בגו זקוף בחלל הקטן שבין התנור לספסלים כדי לאפשר למרגלית למצוא מקום ישיבה ביננו.
מרינה נעה באי נוחות והדוקטור שישב בנוחות סירב לצמצם את עצמו כדי לאפשר לה לשבת לידו.
"שנים אני מכיר את מרגלית" אומר שמעון.
"כל יום מגיעה לפה לשחות ואז חמש דקות בסאונה, נכון מרגלית" ?
"מה אתה רוצה שמעון" שואלת מרגלית.
"הכל בסדר?" היא שואלת בתקיפות.
"הכל מצויין"! מחייך שמעון.
"החיים יפים, למה לא" הוא אומר
"מה כל כך יפה בחיים שלך שמעון, הפסקתם לבכות" שואלת מרגלית.
"תראה מה זה, שוניסים התימנים לשלומה, מחייכים ניסים התימניה, אפילו חיוך לא נותנת" אומר שמעון.
"מה לחייך, תגיד, הבאנו אתכם לפה, אימצנו אתכם, הפכתם בעלי משקים בעצמכם, משקים גדולים יש לכם נבחרי ציבור והם עדיין לא מפסיקים לקטר שמפלים אותם לרעה, שהם מסכנים. שדופקים אותם. תגיד, מישהו עזר לסבא שלי כשכל מה שהיה פה זה ביצות וערבים, גנבים ויהודים שרק אמרו לו שלא יצמח לו כלום בשממה הזאת ? הידיים שלו היו מיובלות מהטורייה, היו לו כוויות שמש וסרטן עור כשהלך עבד אצל הערבים, למד איך לעבד את האדמה. מישהו התנדב לבנות לו בית או להציל את אחותו הגדולה שמתה ממלריה בידיים של סבתא שלי, ממש פה. חצי מהמשפחה מתה באירופה והשאר הגיעו כמו שלדים והלכו להילחם בערבים כדי לקבל פה עצמאות ואז אתם באתם אל מדינה צעירה, אבל מדינה. מאז לא מפסיקים לבכות". אומרת מרגלית.
"רגע רגע" אומר הדוקטור.
"מה פספסתי, למה לקלקל את האווירה, מה קפצת עליו ככה".
"הם חושבים שהם טובים יותר מאתנו" אומר שמעון.
"מי זה הם" שואל ניסים התימני
"זאת מרגלית, תעזוב אותה"
מרינה קמה ממקומה ללכת.
"חם כבר מדי, אני ללכת, תמיד במדינה זאת יש מישהו חדש. עכשיו גם יש שחורים"
"את מתכוונת לאתיופים" אומרת מרגלית
"כן, אתיופים, באים גרים אצלנו והבית יורד, קשה למכור" מתלוננת מרינה
"הם אנשים טובים מאד האתיופים" אומרת מרגלית.
"אני לא בטוחה שהם יהודים אבל מה אכפת לי מה יש להם בתחתונים" אומרת מרגלית
"אנשים טובים" חוזרת אחריה מרינה ממקומה בעמידה.
"גם אנחנו היינו אנשים טובים" אומר שמעון
"כשניקינו לכם את הבתים, היינו אנשים טובים. שטפנו מכוניות, עבדנו בפלחה שלכם. עכשיו יש לכם אתיופים, אנחנו כבר עשירים בעינכם מלאים כסף" אומר לה שמעון.
"טוב, אני ללכת" אומרת מרינה ופותחת את דלת הזכוכית.
"צאי מהר, שלא יצא החום" אומר שמעון ומיד מרים את בקבוק המים לשפוך על התנור
"אתה לא רואה את השלטים שתלויים פה" שואלת מרגלית
"בא אקריא לך – 'אין לשפוך מים או כל נוזל על תנור הגחלים' כתוב גם לא ללכלך וחובה לשבת על מגבת" מסכמת מרגלית.
"את רואה פה מישהו עם מגבת, חוץ ממך" שואל שמעון.
"אני רואה פה שלולית מתחתיך, אם הייתה לך מגבת לא הייתי צריכה לראות את השלולית נכון" אומרת מרגלית.
"מאז שנכנסת הפך להיות פה צפוף" אומר ניסים התימני ומסתכל על שמעון לאישור.
"קל להיכנס למקום עם חוקים שאפשר להפר, קשה לחיות במדינה שהחוק הוא המלצה והשליט יכול לשנות הכל בהרף עין. מצטערת אם חוקים וסדר מצופפים לך" החזירה מרגלית.
הדוקטור ניסה להרגיע, ניסים התימני ניסה למשוך את שמעון לבריכה הקרה. חצי השעה שלי הסתיימה וקמתי ללכת.
"תקרא למציל שיביא קרח" אמרה
"שטויות ניקח אותו לבריכה של הקרים" אמר
"אתה תהרוג אותו" אמרה
"זה יעיר אותו, אחר כך ישתה קצת מים, בסך הכל התעלף" אמר הדוקטור
"אתם מחזיקים" זיהיתי את קולו של יוסי
"תניח אותו פה" שמעתי את הדוקטור
"הנה הוא כבר יותר טוב"
קור פצע את עורי כשהניחו אותי בבריכה של הילדים.
מרגלית ושמעון, ניסים התימני, יוסי והדוקטור עמדו מעליי.
"הוא בסדר" אמרה מרינה שעמדה עם כוס ובקבוק מים קרים וכולם חייכו בשביעות רצון.

שתפו עם חברים ברשת או בפרטי

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין
שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב telegram
טלגרם
שיתוף ב email
אימייל