בנעליו

shoes

הבחור על הבר סיים להבריק את הכוסות ולסדר בטור על המדף הוא הסתובב אל הכיור מתחת לדלפק עליו נשענתי מתבונן בו מכין את הבר לקראת לקוחות הלילה. רק שלושתנו היינו בבר כלומר הוא, אני והבחורה שעומדת בקופה. הבחור עיצב את צלחת הלימונים שחתך קודם לכן, סובב אותה על הדלפק, הזיז חתיכות לימון לימין ולשמאל כאמן בוחן אחר כך חיזק מתיחת ניילון על הלימונים ומיקם את הצלחת ליד צנצנת הזנגוויל, הג'ינג'ר והסוכר ועבר לנענע רעננה שהוציא מהמקרר, שטף והעמיד בצנצנת שקופה ליד בקבוק טובסקו קטן.

הוא עבד בזריזות ומדי פעם כשסיים נשען לאחור על עמוד שתמך בתקרת הבר ובחן את דלפק הבוצ'ר מחפש כתמי הזעה מתחתיות בקבוקים שהונחו עליו אתמול. לרגע הרים מבט והסתכל איך אני עוקב את תנועותיו ומעשיו במבט חלול ועייף. הרהור חלף על פניו כשאמד את כמות הבירה בבקבוק שלי. הוא התרחק אל קצה הדלפק אל הבחורה שישבה וסיימה לספור ולרשום את הקופה.

הבחורה חיטטה במגירה מתחת לקופה. על פניה נרשמה שביעות רצון כשמצאה את מה שחיפשה. הרימה ונפנפה עם המצת באוויר ושניהם יצאו לעשן. נשארתי לבהות לבד במדפים עמוסי אלכוהול בחלקם לא נגעו שנים מסודרים במדפים עליונים, מאובקים מחוסר שימוש. הסתכלתי על הכוסות הנקיות שסידר הבחור בטורים לפי גודל גובה ויעוד. בחנתי את משטח העבודה שהיה נקי כחדש ממתין ללקוחות.

בין וילון למסגרת חלון אני רואה אותם, מדברים ומקשיבים. ידיה מדברות. ידיו נשלפות מכיסי מכנסיו הוא מלטף את העורף שלו ומגרד כף יד. הקופאית כך נראה סיימה לעשן והוא ממהר אחריה דרך הדלת המצלצלת ונכנס לבר.
"הגיע הזמן של השנייה ?" אני מרים את הבקבוק ומוריק את השארית.
"עוד כמה דקות, תן לי כמה דקות לשכוח כדי שאספיק לשכוח כמה משעמם הטעם של בירה".

אני לקוח קבוע פה. כל יום. מסיים יום עבודה ובא לפה. בשעות האלה הבר שקט. רק אנחנו פה. אני מתבונן בברמן ובקופאית. מקשיב לשיחות שלהם עוקב אחר הבעותיהם ובעיקר אני מתבונן בדמות המשעממת שנשקפת מולי במראה שתלויה מאחורי הברמן. בירה ראשונה קרה לחימום אחריה תבואנה שלוש נוספות בהפרשים ידועים ולסיום שני שוטים קצרים של וויסקי גרוע וזול כדי שלא אתאהב בטעם ורק כדי שליש הכמות כדי שלא ארגיש ששתיתי יתר על המידה. אז אני מוכן לקום וללכת הביתה.

הבית ישן כשאני נכנס למבואה. הכניסה בטוחה והאויב ישן. הסלון חשוך ואוכל ללכת לחדר העבודה מתחת למדרגות מבלי שאספוג מתקפת פתע מהאגף. אני מתיישב על שרפרף עץ לחלוץ מגפיים ומעמיד אותן לצד ארון הנעליים כשאני מבחין בזוג נעליים חומים שכמו שלי מפאת גודלם אינם מתאימים להיכנס לארון הנעליים. אמנם שתיתי, ארבע בירות ושתי כוסות וויסקי שליש כדי הכמות, מינון כמצוות-הרופא או כפי שאומר הדוקטור בעצמו: "מספיק רטוב כדי לא להיסחף לקרב בהיתקלות חשופה במרכז הבית ומספיק מפוכח לא ליפול בשבי או להשמיד את האויב שמגדל את הילדים בלעדיי".

נעלתי חזרה את נעליי ויצאתי מהמבואה מתרחק פסיעות מעטות בהליכה לאחור. אם כך, זה לא האלכוהול. מעל הכניסה בין המטפס לפינה מואר וברור התנוסס שם המשפחה שלי עם מספר ורחוב. "זה המקום" אמרתי. לא טעיתי. חזרתי למבואה ומבי לחלוץ נעליי הכנסתי בקלות את המפתח למנעול הבית שסירב להסתובב ולהיפתח. דפקתי על הדלת. אף אחד לא הגיע. חזרתי ודפקתי. ושוב דפקתי פעם אחרונה תאורת המסדרון כבתה. הסתובבתי אל הרחוב הריק. הרמתי את נעלי הגבר שמצאתי בכניסה וקשרתי אותן על הכתף חזרתי לפאב לטעום כוסית וויסקי שלישית לראות כיצד תשפיע על המצב.

החניה מול הבר התמלאה. מוסיקה שמחה וקולנית נשבה מהבר החוצה והתערבבה במנגינת צרצרי-אביב. טיפסתי את שלושת המדרגות והצצתי מעבר לדלת. הרבה שנים לא הייתי פה בשעה הזאת. ארבע בירות ושני וויסקי זול הן שלוש שעות ושבע עשרה דקות מסגירת המשרד עד שאני מגיע מהבר הביתה. עד שסיימה להשכיב את הילדים שלה, עד שסיימה לראות את תכניות הטלויזיה שלה. עד שהיא נרדמת איתה דולקת ומאירה לי את הדרך למקלחת ולארון הבגדים.
נכנסתי לבר.

על כיסא במרכז הדלפק בספוט שלי. ישב איש נמוך עם שפם קטן ומצח גבוהה. משני צדדיו עמדו ודיברו שתי נשים גבוהות ממנו ונראה שהוא הדמות המקשרת הם צחקו הרבה ונראה שהיה להם הרבה מה לומר ובתוך כל זה נעו בעדינות עם הבאסים הנמוכים שעברו בבטן דרך רצפת העץ של הבר.

במורד הדלפק התרוצץ הברמן וסיפק משקאות לחבורת גברים רעשנית וצמאה במיוחד שהטרידה כל רגע בצעקותיה לעבר הבר והקופאית "תעבירי שיר בובה". אח'כ צעקו שתגביר ומיד אחר כך דרשו ממנה שתעביר את "השיר הדפוק הזה". בחור בחולצת צווארון שחורה היה עצבני במיוחד והשאר דאגו כל רגע להרגיע אותו ואמרו "יש לו סיבה, כשיגיע תשאל אותו.." אבל העצבני לא רצה להירגע ונהם שהם כבר לא אחים ו"לא עושים דברים כאלה לאח". האחרים הפגישו כוסות ובקבוקים וצחקו "אל תדאג, הוא יגיע".

הנחתי על הדלפק את נעלי הגבר. "קח דותן, מתנה ממני". הברמן התעסק מתחת לדלפק במכונת הקרח הוא הרים ראש לרגע וצלל חזרה אל הקרח: "ארי, מה אתה עושה כאן ? מזגתי לך את התקציב היומי והלכת."

"כן" עניתי.
"ועכשיו חזרתי. אני חי על הקצה דותי, תן שלישית דותי".
הברמן משך בכתפיו והמשיך להוציא קרח מהמכונה למיכל פלסטיק שקוף בתוך הכיור.
"עזוב ארי, סיימנו להיום. אתה יודע מה קורה אחר כך, אל תעשה את זה".

"דותי!" הרמתי קול.
"תביא את שרון !" הוא התעלם והתחיל למלא את גורס הקרח והפעיל את המנוע כשחזרתי על ההזמנה.
צעדתי לקצה הדלפק אל הקופה: "שרון, דותי מסרב לי לשלישית". הקופאית עסקה בפיזור מטבעות במגירת הקופה. עצרה ובהתה משננת תוצאות הספירה. אז הביטה בברמן שנד בראשו.

"עזוב ארי" אמרה הקופאית. "זאת לא השעה שלך פה. עזוב. לך הבייתה. היא כבר ישנה לא ?". הברמן התקרב והביא את הנעליים. "קח את הנעליים שלך, עוד חסר לי שתהיה פה בדיקה של משרד הבריאות."

"באמת דותן" אמרה הקופאית,
"לא מספיק שארי שם את הנעליים על הדלפק גם אתה חוזר ועושה את זה. זה פאב דותן!"
קבוצת הגברים הרעשנית מסוף הפאב שאגה אחריה: "זה פאב דותן!"
הוא העלה חיוך והחזיר בצעקה: "נכון ! זה פאב ! ואתם לא שותים!!! מה תשתו חבר'ה ?!!!".
בקבוקי בירה וקוקטיילים החלו לזרום מהדלפק אל החבורה מישהו ביקש צ'יפס ועוד מאכלים שלא ידעתי שהם מגישים.

לפתע, הבחור עם חולצת הצווארון הצביע אליי וקרא "בואינ'ה מאיפה יש לך את הנעליים האלה"? והתקדם אליי בצעדים גדולים. הברמן קפץ מעל הבר ונעמד לידי.
"ארי, תישאר רגוע, אתן לך את השלישית אם תישאר רגוע."

'חולצת צווארון' חצה את הפאב, הצביע על הנעליים שעל הדלפק, "שאלתי אותך מאיפה הנעליים האלה".
"הן שלי" אמרתי.
"שקרן"! אמר חולצת צווארון והרים את היד אבל הברמן היה מוכן וזריז ממנו והדף אותו קלות לאחור והמכה חלפה לידי. הברמן היה לחוץ.
"ארי, הכל בסדר, הוא לא פגע תיקח את הנעליים ותלך".
אבל חולצת צוארון לא נרגע
"מאיפה יש לך את הנעליים האלה ? הן של אח שלי. איפה אח שלי ? מאיפה גנבת אותן"?.
העיניים של הברמן היו מבוהלות, הקופאית התקרבה מאחורי חולצת צווארון .
"לקחתי את הנעליים מהבית שלי, זאת'ומרת שהן שלי".

חולצת צווארון עמד מופתע וזועם.
"מה זאת אומרת בבית שלך ? אח שלי אמר שהוא הולך לזיין איזו אחת ואז מגיע לפה. הוא לא הגיע. איך זה יכול להיות ש…"

הברמן ניסה להשתיק את חולצת צווארון בזמן שחבריו התקהלו מאחוריו והשתתקו בפתאומיות ואז צחקו ברעם גדול.

"לא ארי, בבקשה, זה שטויות, הוא לא יודע מה הוא מדבר" אמר הברמן.
חולצת צווארון כופף ברכיים, הסתובב אל חבריו ואז הסתובב לכיוון שלי והתחיל לצחוק ברעם גדול. הסתובבתי לחזור אל הדלפק.
"בא דותי, תן לי את השלישית" אמרתי.
הברמן שעמד ביננו היסס ואז החל ללכת מסביב כדי להיפגש איתי מעברו השני של הדלפק.
"יאללה, תן לי את הנעליים" אמר חולצת צווארון אחזיר אותן לבעליהן והושיט יד לאסוף את הנעליים מהדלפק. "אל תיגע בנעליים שלי" אמרתי וראיתי את דותן מסמן לחולצת צווארון להתרחק.

איזי נשען על הדלפק, התיישב לידי וביקש סינגל מאלט.
"כמה שתית ארי" שאל
"לפי המרשם של הדוקטור" עניתי.
איזי הסתכל על הברמן.
"הוא הלך הבייתה וחזר לבקש את השלישית אבל לא הספיק"
איזי בחן את הבקבוקים המאובקים על המדפים העליונים. בחוץ יללו הסירנות של האמבולנסים המתרחקים. הברמן היה עסוק בלטאטא את שברי הזכוכית והקופאית סגרה את הקופה.
איזי אמר: "מזל שלא הרגת אף אחד".
הברמן התכופף לאסוף עם היאה "הם התחילו אתו…"
"של מי הנעליים על הדלפק"? שאל איזי
"של ארי" אמרה הקופאית.
"כאלה קטנות" שאל איזי והתבונן למטה אל הרגליים שלי.
"כמה זוגות נעליים אתה צריך" הוא לא המתין לתשובה, הריק את הסינגל מאלט באחת ויצא לניידת. האור הכחול הסתובב על קירות הפאב ונעלם בסיבוב.
"התכנית שלה עבדה" אמר הברמן
"כן דותי, התכנית שלה עובדת" אמרתי
"מזל שלא עשיתם ילדים" אמרה הקופאית
"כן שרון, הייתי צריך להקשיב לכם"
"לא נורא, העיקר שמצאה מישהו אחר להתלבש עליו" אמר הברמן
"הבר נשאר על שמנו" אמרה הקופאית
"הלילה תישן אצלי" דותן.
"תודה בן" אמרתי.
תליתי את הנעליים על הכתף והלכתי אחריו.

שתפו עם חברים ברשת או בפרטי

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין
שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב telegram
טלגרם
שיתוף ב email
אימייל