דני ליברמן התחיל לספור, עשר, עשרים, שלושים, ארבעים, ראשו מורכן בין מרפקים צעירים שעון על ספה בחדר המרכזי הגדול בבית שלו. העיניים הירוקות שלו מבצבצות בין אצבעות של ילד שמנמן מנסה למקם את מקום מחבואם של הילדים האחרים. היה לי ברור שדני "יידגור על הביצים" לכן חיפשתי מקום מחבוא רחוק ושקט. בין דני לביני יש תחרות אינסופית, במחבואים זאת מלחמת סבלנות שדני מצטיין בתכונה הזאת. אבל הפעם החלטתי שלא אצא מהמחבוא ויהי מה.
כשעליתי במדרגות לקומה העליונה אמא של דני ירדה עם סל כביסה ענק שחסם לי את המעבר, דני כמעט סיים לספור בעוד אני נאלץ להזדרז לרדת חזרה למטה לחפש לי מקום מחבוא חדש. בהחלטה מהירה המשכתי במדרגות וירדתי לקומת המרתף של הבית שלהם.
המרתף היה חשוך ועמוס. היו שם ארגזים כחולים, ערומים עד תקרת המרתף. דני סיפר פעם שהם עם המשפחה עוד מתקופת המלחמה וההורים שלו מסרבים לפתוח אותם או להיפטר מהם ולכן הם שוכבים שם שנים ומעלים אבק. בין הארגזים נוצר כוך, כמו תעלה, מנהרה, בקושי דחקתי את הגוף פנימה, היה קצת חם שם. משכתי את הרגליים פנימה הנחתי את הראש והחלטתי לישון קצת, שזאת דרך בכלל לא רעה לנעביר זמן שצריך להשאר בו רגועים וסבלנים. עזרה לא מבוטלת במשחק סבלנות 'ראש בראש' עם דני ליברמן.
דני ליברמן נשמע מרחוק. אני חושב ששמעתי אותו צועק "מי שמאחוריי ומצדדי מעליי, מלפניי….הוא העומד ! אחת, שתיים, שלוש…" אח"כ נרדמתי.
התעוררתי, בתחילה לא זכרתי בדיוק איפה אני, הכל מסביב היה חשוך, היה קצת חם. הקרטונים והמרתף נחשכו לחלוטין אור חלש בין הקופסאות היה מקור האור היחידי בחדר. גיששתי אליו, ניסיתי לתפוס אותו כדי שיוכל להראות לי את הדרך אל הדלת. "איי!!!" צעק האור. נבהלתי ומשכתי את היד שלי בחזרה.
"מי זה שם ?" שאלתי,
"יוסי אהרונוביץ" ענה הקול,
"יוסי" ? שאלתי
"לא מכיר אף יוסי, מי אתה"?
"אני חבר של יובל ליברמן" ענה הקול
"מה "? שאלתי
"מה אתה עושה פה"?
"משחקים מחבואים " אמר יוסי אהרונוביץ
"יובל ליברמן אוהב לדגור על הביצים, 'זה או אני, או הוא'. ולי יש סבלנות! המון סבלנות, אז אני מחכה לו פה עד שיפסיק לדגור ואז אני 'אדפוק' אותו"!
"גם אני פה" אמרתי ליוסי אהרונוביץ "בדיוק מאותה הסיבה"
"דני ליברמן ואני משחקים מחבואים גם אני מתחבא לו פה"
"מי זה דני ליברמן "? חקר יוסי אהרונוביץ
"דני ליברמן…זה האח הקטן של יובל ליברמן" אמרתי, אבל חשבתי שזה לא יפה מצידו של יובל ליברמן להחביא מחבריו את העובדה שיש לו אח קטן.
"דני ליברמן ואני הולכים ביחד לגן. אנחנו החברים הכי טובים. דני מצויין בכדורסל ואני מבקיע השערים הכי טוב בגן. אבל במחבואים אנחנו תיקו אצלו בבית הוא תמיד מנצח, אצלי בבית אני תמיד מנצח."
"יופי" אמר יוסי אהרונוביץ
"באמת התגעגעתי לקצת חברה, נורא משעמם פה לבד, אבל אני מנצח, זה בטוח. כבר איבדתי תחושת זמן אבל אני כבר לא שומע את יובל ליברמן מחפש אותי".
"באמת לא ראיתי היום את יובל ליברמן, לדעתי אתה יכול לצאת הוא יצא עם לימור לסרט…" אמרתי.
"אתה בטוח ?" שאל יוסי אהרונוביץ. ראיתי את העיניים שלו כמהות לצאת מהמחבוא, אבל מיד הוא חזר בו, "לא! יותר בטוח שאשאר פה, אם אצא, יובל ליברמן יראה אותי לפני שאספיק לדפוק אותו, פה אני בטוח".
"איך שאתה רוצה" אמרתי לו "אבל יש להם נסיעה של חצי שעה לכל כיוון ועוד סרט של שעה וחצי, לדעתי זה בטוח לצאת עכשיו".
העיניים של יוסי נסגרו ופתאום היה חושך בכל המרתף. תהיתי אם גם העיניים שלי זוהרות ככה בחושך. ואיזה מוזר שנפגשנו ככה. וגם אם החברים של יובל ליברמן כבר לא גדולים מדי כדי לשחק במחבואים. תמיד חשבתי שרק ילדים קטנים אוהבים לשחק מחבואים.
שמעתי פעם על ילד שלא מצאו אותו במשחק מחבואים ובעצם נשאר כתעלומה כי לא נמצא עד היום.
הקשבתי לקולות שבחוץ. אמא של יובל ודני ליברמן נשמעה מאד לחוצה. היא כעסה על דני ליברמן אבל לא שמעתי מה אמרה לו. יוסי אהרונוביץ פתח קצת את העיניים ומעט אור נשפך במרתף.
"אתה יודע," פתח ואמר יוסי אהרונוביץ
"המון פעמים רציתי לצאת מהמחבוא אבל פחדתי שיובל ליברמן 'ידפוק ' אותי. אבל עכשיו כשאנחנו שנינו פה ביחד, יהיה לי יותר קל להישאר עוד קצת, כך אהיה בטוח שאני אנצח אותו".
"אל תדאג" אמרתי ליוסי אהרונוביץ
"אנחנו ננצח את הליברמנים, עכשיו בא נצא ונדפוק אותם, זה נשמע בטוח עכשיו".
יוסי אהרונוביץ לא זז. העיניים שלו הסתכלו ימינה ושמאלה בבהלה. נזכרתי פתאום בשם של הילד שעד היום לא נמצא, גם לו קראו יוסי.
ידית דלת המרתף הסתובבה ואור נשפך לתוך החדר. התקרבתי למקום שבו יוסי התחבא נצמדתי לקרטונים. נשמע שאיש מבוגר עם כובע מצחייה ופנס נכנס לחפש משהו, אח"כ הוא צעק "גברתי, מה אתם מחזיקים פה ?, לא רואים פה כלום, אף ילד לא יעז להיכנס לפה לבד…. טוב אני בא למעלה". הפנס נעלם. הדלת נטרקה. נעליים כבדות השתרכו במעלה המדרגות. קולות רחוקים של המולה.
העיניים של יוסי שבו והופיעו כשהאור של הפנס כבה.
"כמעט מצאו אותנו" הוא לחש
"אל תדאג" אמרתי לו, "אנחנו נישאר פה ביחד"
היה לי קצת מוזר שיובל ליברמן כבר בצבא ועדיין משחק מחבואים, היה לי גם מוזר שלא סיפר לחבר שלו שיש לו אח קטן בן חמש שקוראים לו דני ליברמן וגם שיוסי אהרונוביץ לא מכיר את לימור החברה של יובל ליברמן שאיתה הוא מתכוון להתחתן. אבל לא אמרתי כלום, רק נשארתי עם יוסי והתחבאנו מפני הליברמנים.
עמדנו לנצח. ובגדול!