שלמה תופס אותי במרפק ומושך אותי לדקל שמסתיר את שלט הכניסה למושבה. שישי בערב, והשבת בדיוק נכנסת ועמה יורדת החשיכה. עוד מעט יבואו ההורים לאסוף אותנו לארוחת ערב בבתים. בנות הכיתה מתלהקות בקבוצות קטנות במרכז המדשאה הקטנה מתחת לדקלים. זה ערב כיתה אחרון שלי איתם. זאת פרידה.
"אתה יודע שנתן שרנסקי הלך לכלא רק לא להקשיב לרוסים, ושמעת את הסיפור של המורה דליה בשעור חברה, הילדה הזאת שההורים שלה לוקחים אותה בכוח נגד רצונה ועוזבים את הארץ לאמריקה. היא עשתה להורים בעיות וברחה לאווירון וחזרה ארצה אל סבתא שלה. בסוף גם ההורים באו אחריה ונשארו פה. גם אתה יכול בנאדם. אתה לא יכול לעשות לי את זה" אומר שלמה בקול הרציני שלו.
נעלי 'המגפר' החדשות שאמא קנתה לי בהקפה בבנימינה לחצו נורא. "שם, בעיר אי אפשר ללכת יחפים כל היום" הוא אומר מתוך ידיעה כמה אני שונא נעליים. אבא התעצבן עליה שבזבזה כסף על נעליים לילדים. "אנחנו באביב" אמר לאמא "את קונה לילד שלא נועל נעליים ולנו אין כסף לקנות אוכל?". לשם שינוי הסכמתי עם אבא אבל לנו אסור להתערב כשהם רבים.
שלמה מודאג שיישאר עם שרגא שרגא מרביץ לכולם וכשאנחנו רבים אנחנו תיקו אז איתי הוא לא מתעסק. שלמה לא מפחד ממנו הוא חושש יותר להישאר לבד עם כל בנות הכיתה. "אתה יודע מה הולך להיות פה? אתה כבר בן שמונה" הוא אומר. "אתה משאיר אותי לבד עם חמש עשרה בנות ואיתו" והוא מצביע על שרגא שרץ מסביב ומכפכף את הבנות המתגודדות ובורח משהי מנסה לתפוס אותו. "קח אחריות, תגיד להורים שהם יכולים לעזוב ואתה לא עוזב. תראה כמה בנות יש פה. אין יותר בנים בכיתה."
התיישבתי מתחת לדקל וחלצתי את הנעליים, הנחתי אותם וידעתי שלמרות שרציתי לשכוח אותם אסור לי לשכוח אותם. שאמא ואבא לא יריבו בגללי.
שלמה ואני לא ממש נפגשים מעבר לשעות הלימודים. אני גר בהרחבה והוא במושבה. הוא משחק במשחקים של גאונים כאלה ואני רוכב על אופניים ברחוב. לפעמים כשבכל זאת נפגשים, זה אצלו ויש לו בבית משחקים מיוחדים שלא ראיתי במקום אחר.
חשבתי ששלמה ושאר הילדים יודעים למה אנחנו עוזבים בלי שאסיים את שנת הלימודים. שלמה תוקע בי מבט מלא תוכחה מצפה שאבטיח לו שאברח מהבית בחיפה ואחזור למושבה. לא רציתי לספר לו שאני אפילו לא יודע איפה זה חיפה.
שלמה עמד מעליי והמשיך לדבר. שרגא והבנות התקרבו אלינו, שרגא המשיך עם השטויות שלו משך בנות והתגנב בין רגליהן מציק ומפריע ומיד בורח. הבנות רצו שאסייע להן. שלמה ביקש ממנו להפסיק הוא ידע שכשיסיים עם הבנות יציק לשלמה ולי.
חייכתי אל שלמה חיוך של פרידה, ידעתי שאין לי השפעה על ההורים שהחליטו לחיות בנפרד. גם אני התגרשתי מהכיתה. משדות ושבילים, מרכיבה חסרת דאגות על אופניים במרכז הכביש בין טרקטורים איטיים וריח תלמים חרושים בצבעים כהים אחרי גשם.
חייכתי חסר דאגות בחיוך של ילד חשוף רגליים עם עור קשה שמאפשר לי לרוץ על אבנים וקוצים ילד עם כפות רגליים רחבות ולחוצות בתוך נעלי 'המגפר'. חייכתי ושתקתי.
זה לא שלא היה לי מה לומר לשלמה. רציתי לומר לו שבמקום החדש אין חמש עשרה בנות בכיתה עם שלושה בנים, יש ארבעים ילדים קולניים ורעשנים יותר מהמכוניות שעוברות כל לילה ברחוב מתחת לחדר השינה שלי בעיר. רציתי להסביר לו שבעיר ילד בן שמונה לא יכול לנהוג על טרקטור. אבל בעיר משחקים כדורגל עם כדור אמיתי. רציתי לספר לו שעם עטיפות מסטיק רוכשים חברים. משחקים איתם עץ או פלי בהפסקות ושילדים מסתובבים ברחוב עם חוברת של שחקני כדורגל מחליפים כרטיסים ומשלימים אלבומים. רציתי לומר לו הרבה דברים אבל מאז שאבא ואמא התחילו לריב התחלתי לגמגם ולאבא נגמרה הסבלנות לחכות שאשלים משפט ודרש שאארגן המחשבה לפני שאתחיל לדבר רק כך אוציא משפט שיוכל להבין. עד שאני מארגן מילים עבור שלמה, אני שומע את השריקה המשפחתית ורואה את אבא עם הטרקטור עייף וממתין לי. מזרז. אני קופץ ומתיישב על כנף הטרקטור, מתחתי הגלגל הגדול של הטרקטור ואני מרים את ידית הטורים ומפספס את שלמה שרץ אחרינו וצועק "עצור, חכה, שכחת את הנעליים".
שלושים ושניים שנים מאוחר יותר, אנחנו במסעדה, מישהו הצליח למצוא את כולם. מישהי נזכרה שמתישהו היה בן נוסף במחזור ועל אף שלא סיים איתם את בית הספר הצליחו למצוא אותי והגעתי מסוקרן למסעדה.
שלמה מספר על השליחות ממנה חזר עם משפחתו. בנה בית בחצר של ההורים. שיתף בהתמודדות של ילדיו הצעירים שמתמודדים עם הקליטה במקום החדש. נגה מספרת על שפרשה ממרוץ ההיי-טק. עשרים שנה הספיקו לה. התחילה ביחידה הטכנולוגית בצבא. נשאבה בגלל הכסף עד שגילתה ששאבו ממנה את חייה. עשתה מהפך וחזרה למשק לטפל בעדר הכבשים המשפחתי.
שרגא מתנדנד על הכיסא, נשען אל הקיר, מקשיב לחברי הילדות מספרים על עצמם. הוא חיפש את עצמו שנים עד שאולף ובוית על ידי רעייתו הצעירה ממנו בחמש עשרה שנים. הוא עדיין היפר אקטיבי ומתעל את חייו לעולם שעורי הספורט והכושר.
גילה שואלת את שרגא אם הזיכרון שלה נכון, שגם בכיתה העירו שהוא מתנדנד על שתי הרגליים האחוריות של הכיסא. שרגא קורע את כולם מצחוק בדרך שהוא מספר איך נפל פעם כשהתנודד בכיתה על כיסא. "כולם צחקו עליי" סיכם אבל חוץ ממנו אף אחד לא זכר את המקרה. אבישג הדתייה גרה בקרבת המושבה ומבקרת את ההורים. אחת אחת סביב השולחן קיבלה רשות דיבור וסיפרה על חייה. ליבי הפכה לרופאה מומחית בתחומה. ענת שנהנתה ועדיין נהנית לגדל ילדים. כך התגלגל הערב עד שאילנה שאלה "למה עזבת אותנו בכיתה ג' ? למה היה דחוף לעזוב באמצע השנה ?
השולחן השתתק. כולם לוטשים בי עיניים ורק "נטשתי אותם". "בלי הסבר" מהדהדים באוזניי. שלושים וארבע עיניים בוחנות. נדמה לי שאני מגמגם, מישהו מדבר מהפה שלי. "הם התגרשו, כלומר ההורים. עברנו עם אמא לחיפה." אילנה מתלוננת על בית הספר שבו למדנו. יש לה שם ילדים. "שלושים ילדים בכיתה, איך אפשר להשתלט…" מישהו הצטרף לשיחה גם הקול של שלמה מעל השולחן. אבא אומר לי לארגן מחשבות לפני שאני פותח את הפה. בקצה השולחן יושבת לימור שהייתה מאוהבת בי בכיתה ב' מחלקת איתי מבט חם וחייכני. שרגא מתנדנד על הכסא. ואני עדיין שותק. נשען לאחור, נועץ מבט בקצות נעלי הניו-באלאנס שלי שעוטפות ברכות נעימה את כפות רגליי. אני מחכה שערב הכיתה יסתיים ויזמינו חשבון.