הזמנה

הזמין אותי אליו, נעניתי מיד,
איך אפשר לסרב להזמנה שכזאת.
הוא ישב,
שתי ידיו על ברכיו,
התיישבתי מולו בכיוון שהפנה את כפו.

הייתה זאת כף נאה, חלקה,
בלי קוויי חיים בלי מתאר,
קול חם ומתוק – מנע אותי לשתוק.
אז שתקתי בכל זאת.
התבוננתי.

נעצתי מבטים בשערות הסב
שהלכו ותולתלו נאגרו אחר אזניו
עקבתי בעניין אחר שפמו הלבן
נבלע בהכנעה לסנטר עטור זקן
ארוך ולבן
התכרבל על זנב נעל בית כמו כלבלב קטן.

שתקנו עוד כמעה בוחנים זה את זה
הוא פוכר ידיו, לש אחת בשנייה
אצבע לאצבע שילב זאת באחותה.
בוחן בחיבה
בתקווה

תספורת
טקסטיל
צלקות וכליות
נפש גם
הביט באחד, ראה את כולם.

מבטו מאיר עיניו טובות
קרירות נעימה סביב מרחפת
מרפקיי שעונים על מסעד הכורסה
נוחות תהומית
לבנה סמיכה ורכה.

ענני כותנה בעמוד-שדרה
החילותי לנמנם
תוהה בפרטים קטנים מעודנים
דמותו מטשטשת בין עפעפיים כבדים

הברה לא נאמרה
נפש וכליות שטים בעננות
"מה אתה אומר"? הוא שאל בנעימות
לא אמרתי כלום
הגבהתי כתפיים
בחוסר ידענות.

"הגיע הזמן" ?! אמר כשואל
גבות מתרחבות
למעלה לצדדיים
לא הצלחתי לשלוט באישונים.

אז בחריקה איומה
צורמנית
חש הזמן
גלגלים, שני פסים מאחור
מקבילים
בצבע שחור

בוהן סחטה
דוושה מיואשת
חגורה התפוצצה
על כרס מכופתרת

מעל הצומת
כיכר פרושה
ידיים פתוחות
גדולות
גביני גבות שמוטות.