הבחור מצידו השני של הדלפק סיים להכין את הקפה במכונה, הסתובב, הניח את כוס הזכוכית עם ריח קפה-ממכר על מגש שהיה מונח על דלפק השירות עם צלחות תקרובת נוספות. ניחשתי שזה הקפה שלי והצלחות שלנו. עקבתי בדריכות אחר המגש המיוחל שזכה בדיוק ללחיצה על פעמון השירות שמעיד על סיום הכנת הזמנה.
הנערה זמזמה בין הכיסאות מרחפת בין השולחנות בין רעשים ואנדרלמוסיית רגליים של כסאות, שולחנות ושלוש משפחות ברוכות ילדים שנכנסו כנחיל פולש למסעדה כשבעקבם ובהתלהבות עצמית ארבעה גברים בגיל העמידה דחוסים בבגדי אופניים קטנים כדי מידתם. בית הקפה לא שקל לרגע להקל מהרעש את מוסיקת הרקע. עכשיו ריחפה הנערה אל הדלפק לאסוף ולפזר הזמנות מוכנות בין השולחנות.
עקבתי אחר המגש שהנערה הרימה. אותו מגש שקישרתי להזמנה שלנו אולם ארבעה צעדים לפני השולחן שלנו היא פנתה בהפתעה ארבעה צעדים נוספים מערבה והניחה אותו על שולחן 26 בין זוג צעיר שלא הפסיק להסתכל אחד בשנייה. הבטתי באכזבה במגש, בזוג, בנערה, בדלפק עם מגש עליו צלחת גבוהה ובבחור העומל על מכונת הקפה. אולי המגש הזה מכיל את ההזמנה שלנו זאת הייתה רק ספקולציה המגש לא היה שלנו.
מציאות אינה מחויבות לספקולציה לכן זאת ספקולציה או שהמציאות מתרחשת ואני מקבל את הקפה שלו ייחלתי בדקות האחרונות שהפכו למחצית השעה. או שהמגש עם ההזמנה הולכת לשולחן 26. כעת מונח מגש נוסף על הדלפק והוא נשוא מעקב. עקבתי אחר הנערה שאספה את המגש מהדלפק וצעדה לקראתנו, שבעה צעדים מהדלפק לכיוון שלנו וכעת זאת אינה ספקולציה אין בכוונתה לסטות אין לאן. יעדו של המגש זה השולחן שלנו, שולחן 29.. צעד אחד נוסף ואחרון להשלמת האירוע, לרכון אל השולחן, להניח את ההזמנה.
טעם הקפה מדומיין בחיכי אני מתעלם מהשובל שהשאירה הנערה מאחוריה, חותכת באנדרלמוסיית בית הקפה, גומעת את הצעדים לקראתנו. האם ישב לקוח אחר במסעדה ודמיין לעצמו את המציאות של המגש שלי ? עקב אחר הטלטלות ושקשוק כוסות הקפה והצלחות לאורך שבעה צעדים שחלפה הנערה מהדלפק והתאכזב שההזמנה הגיעה דווקא אלינו לשולחן 29 האם בדמיון העלה שילד יחלוף בדרכו מהשירותים בידיים נקיות יפגע במרפק הנערה, מטר לפני שולחן 29. הגרוויטציה תעשה את השאר.
הקפה החם זרם לאורך השולחן, התמזג עם מיץ התפוזים הקר אל הנעליים החדשות שהתעקשה שאנעל לכבודה, "רק לעבודה אתה לוקח אותן" היא אומרת. כריך חביתה עשיר בצמחי תיבול עגבנייה ופטרוזיליה, הכרובית עם המלפפון-החמוץ מקושטים ברוטב אלף-האיים מושרים ברווח בין שערות החזה לחולצת הכפתורים שלי.
זוגתי הציעה עיניים מלאות אמפתיה, התפריט המשובח המשיך להחליק במורד החזה, מכתים חולצה שזוגתי התאימה לנעליים ומכנס שנשלחתי להחליף מספר פעמים עד שהתרצתה וחיוך אדום עלה ועיניה החומות נצצו בהנאת שליטה ברורה. הייתי הברבי שלה. הסכמתי לנעול את הנעליים החדשות הלוחצות מהסיבוב האחרון באיטליה.
קפאתי בכיסא, פיסת כרוב לבן או מלפפון נתלו מכיס החולצה המוכתמת. הכול עליי, עיני האורחים, המגבונים שהביא הבחור שנזעק מאחורי הדלפק נעמד מעליי והחל לחלץ ולשפשף, שאריות מיונז, חמאה, מיני ירקות, קצת גבינה שהתפזרה בחוסר סדר מבפנים ומחוץ לחולצה.
הקפה החמים בטעם תפוזים הצמיד את המכנס לעור והמשיך לטפטף מהברך אל גב הרגל מצטבר בגרב ממשיך וחודר אל הנעליים החדשות מאיטליה "שאני נועל רק לכבוד אורחים".
סצנה לא תהיה פה. דברים קורים גם אם לא נעימים.
לא נעים לי.
לא נעים למלצרית.
לא נעים לבחור שהגיע מהדלפק והשאיר לקוחות צמאים ורעבים שממתינים להזמנה.
לא נעים לסועדים שמגלים אמפתיה כלפיי, כלפיי הנערה.
ואולי עליי להתעצבן על המלצרית. אולי זה לטובתה. אולי חשבו שמעדה פיספסו את הילד נקי הכפיים שפע במרפקה וכעת השירות ומקצועיותו נתונים בסימן שאלה.
אם אכעס עליה, תזכה להגנת הלקוחות אולי אף יעלו את דמי השירות.
איפוק מצדו האחר, יגרום לה חוסר אונות ותחושת אשם כבדה באותה מידה גם חוסר אונות שהרי הילד היה גורם מתערב. לא צפוי. שמא צפוי במסעדת אנדרלמוסיה.?
ובכל זאת ראיתי בה את בתי, נערה העובדת לפרנסתה. חרוצה, שמפזזת על רגליה משמרת שלמה אולי כפולה במקום להתפרנס ממשכורתו של אביה ואולי מסייעת לו בפרנסת הבית. הבטתי בה ברוגע ושמעתי את עצמי מרגיע ומפייס אותה "הכל בסדר, לא לדאוג, קצת אוכל על בגדים" ספק עבורה, ספק עבורי.
המגבונים לא ניקו, אם כבר מרחו והרטיבו את בגדיי לחלוטין. רציתי שנשים פעמינו הביתה, משוכנע שזוגתי תבין שבמצב הדברים לא נוח להמשיך בבילוי שקבענו, גם אם אצטרך לשוב ולהתלבש עבורה כפי שאני מתלבש לכבוד אורחים. התעלמתי מאגם הקפה שהצטבר בין הגרב למדרס הנעל, הנעתי אצבעות ושיחקתי בדייסה שהשמיעה קולות. הנערה פינתה וניקתה עבורנו שולחן אחר. מהמטבח יצא מנהל המשמרת והציע התנצלות. המנות שלנו התעכבו כהרגלן בבתי אוכל המכבדים עצמם וקפה חדש הגיע בשלום לשולחן.
זמזום הדיבורים חזר להפר את דממת המסעדה. היה יום יפה, שמש חורפית חיממה את גבה של בת זוגתי, כפות ידיה חבקו את כוס הקפה החדש. חייכתי הרבה, הנעתי רגלי בשלולית הקפה הקר במעלה גרביי. "בסוף זה מסתיים" מלמלתי לעצמי: "ילדות", "טירונות", "מסעות ליליים", "לידות", "ריצה", "טיסה טרנס-אטלנטית"…הכול מסתיים, עוד קצת. בסך הכול קצת חוסר נעימות.