שמיכה ירוקה

נדיה מתיישבת, מושכת ברכיים אל הבטן ומיישרת גב. היא עוד לא סיימה להתמקם. מסדרת את הטוסיק בניעות קלות לפנים ואחור מייצרת גומה לאחוריה החטובים. בידיה הלבנות מרחיקה אבנים מתחת לשמיכה ירוקה שהבאנו מהבית ומשלבת רגליים לישיבה מזרחית.
"שב מולי" היא מצביעה על השמיכה.
"בטח מעכנו עכבישים מתחת לשמיכה" היא אומרת ואוספת אל בין רגליה את קצות החצאית הקצרה שלבשה מעל גרביונים מפוספסים בצבעים חזקים.
"אתה כותב על חצאית שלי". היא אומרת.
"כן".
"אז לא לכתוב".
"מה לכתוב" ?
"תכתוב עליי, אמרתי סיפור עליי"
"זה מה שאני עושה"
"זה יצא סיפור על חצאית קצרה ורוסיה זונה"
"לא זה לא" הזדקפתי על השמיכה ושיניתי תנוחה.
נדיה מסתכלת "כתבת גם שמיכה ירוקה. כתבת גם שם שלי "
"אם כותבים סיפור על משהי שמבקשת שיכתבו עליה סיפור צריך לכתוב את השם שלה. איך נדע שהסיפור עליה."
היא מצקצקת בלשון בחוסר שביעות רצון.
"חשבתי אתה סופר, לא ידעתי שאפשר להיות 'אבל' וגם טוב במילים. אומרים 'אבל' כן"?
נדיה גורמת לי לחייך. היא מסתכלת על החור בגרביון המפוספס שלה ומשחקת בקצוותיו הפרומים. דוחף את ראשי בין הגרביון לראשה המורכן בכדי לתפוס את עיניה השובבות שמחביאה בכישרון מאחורי משקפיים.
"כן, אומרים 'אהבל'. מה זה אומר עלייך אם התחתנת עם אהבל" ?.
פניה מרצינות
"חוסר שפיות זמנית. תמחוק 'נדיה' מהסיפור שלך ותוריד שמיכה-ירוקה שלא יזהו פרטים. סופר עם דמיון לא כותב דברים אמיתיים. אמרת אתה סופר כן"!?
"איך סופר נדיוש, אם הייתי סופר היינו עניים, כדי להיות סופר צריך חשיפה הסופרים הדגולים היו עניים בחייהם והתפרסמו במותם, חלקם התאבדו בכלל".
נדיה מרימה את הראש ומביטה אליי במבט הרציני זה שמזכיר לי בבת אחת את כל הדברים שביקשה או ציוותה עליי לעשות בבית ושכחתי או הזנחתי למורת רוחה.
"אני יכולה להרוג אותך אם זה עוזר לך להתפרסם".
היא שוב עושה את זה. הדבר המקסים הזה שגורם לי לעשות כל מה שהיא רוצה ובלבד שתהיה מרוצה. הפחד לאבד אותה לגבר אחר שיציע הרפתקה מעניינת ממני מניע אותי לשתף פעולה. היא אוהבת לשחק. לא בי. עם כל העולם. נדיוש המתוקה והעדינה רוכנת ומביטה דרך משקפיה היישר לתוכי, רוצה להרוג אותי בשבילי.
זה יכאב ויספק אותה כאחד. הכאב יעבור כשתמצא מישהו אחר למשחק.
כל גבר יחשוב שמצא אותה, היא תגרום לו להאמין. כמו שאני נהנה לחשוב כך.
נדיה מוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו. דורשת שאמלא את דמיונה. דמיוננו בעולם מדומיין ממילא. היא חתול ואני כדור צמר משחרר חוטים ומסבך כדי שתפתור שתבלגן עוד יותר כי השעמום הרג את החתול וחיסל את העניין בנישואים.
בין המשחקים של נדיה למציאות  עובר קו דק שרק נדיה מחליטה על עוביו ומסלולו.
"את תעשי את זה עבורי" ? אני שואל.
"כן. אני חושבת איך סופר צריך למות. אתה הסופר צריך לעזור לי". היא אומרת ברצינות גמורה.
"צריך מניע לרצח" אני אומר.
"מה הסיבה שאת רוצחת"?.
"זה קל, אתה מעצבן, כותב שם שלי בסיפור ומכניס פרט מזהה של שמיכה-ירוקה שלנו ואנשים יזהו סיפור אמיתי ואותי. זאת סיבה מספקת לא חושבת שיש סיבה טובה מזאת."
אסור לחייך. זה חייב להישאר רציני אחרת הכל מתקלקל ונדיה מתעצבנת.
אם תתרצה אקבל מלא נשיקות ונלך שלובי ידיים בשביל בו הגענו והיא תפליג במיטתנו תבצע את חלומו של כל גבר וגברים לא מסוגלים לחלום על אישה כמו נדיה. נדיה יש אחת בלבד והיא אורחת בעולם שלי. רפרוף של רגע בעולמי.
"אז אין פה עניין של כסף, ירושה, קנאה, סוציופטיות לשמה, יש פה שמה הטוב שניתן לאישה על ידי הוריה, זהות ליתר דיוק וחמור ביותר איזכור של שמיכה-ירוקה. אהמממ."
"נדיוש, האישה המדוברת הזאת.  היא אישה יפה ושווה? יש מצב שהסופר הזה שמזכיר את שמה, כלומר אני. מאזכר את שמה של הגיבורה ורושם על השמיכה הייחודית הזאת. הסופר עושה זאת מתוך זלזול או כבוד?"
"אז זה לא סיפור עליי" ? היא שואלת.
"לא אמרתי שאני סופר ולא אמרתי שהסיפור עלייך. את תמיד אומרת עליי שאני סופר, אני משתעשע בסיפורים קצרים מחבר קצת מפה קצת משם אות לאות".
היא לא מרוצה מהדרך שאליה פניתי. פניה מחמיצות.
"נראה לי תהרגי אותי בכל מקרה, לא צריך מניע".
"יש מניע מצויין, אתה מעצבן, תכתוב בסיפור שלך: 'הסיפור שלא הגיע לפרסום' – הסופר מת!".
"מצויין, זה יגדיל את היקף המכירות של הספרים. תוכלי לפרסם חצאי סיפורים של הסופר המהולל, תתפרנסי בקלות."
"בשביל כסף?" היא מזלזלת.
"אתה חושב שאני צריכה סופר גדול בשביל כסף."
"אמממ, את צודקת, את מוכנה להרוג בשביל שמיכה-ירוקה. לא הגיוני שכסף יהיה מניע. הדרך שבה ימות הסופר מעניינת יותר."
אור ניצת בעיניה. היה לי ברור שטעיתי אי שם למעלה בשיחה.
הרדמתי את החיה שהתעוררה בה ועכשיו קמה המפלצת.
נדיה התעוררה לרצח. היה בה צורך לרצוח. לראות אותי מתבוסס בדם סובל. לפחות לדמיין את החופש חוזר לחייה. החופש שלקחתי כשהסכימה להישאר איתי לחיות לצדי.
"אני לא רוצה לדרוס אותך, חבל על מכונית, תביעות ביטוח, ניירת ולהמתין בשיחות טלפון – זה לא שווה.
רעל – זאת אפשרות. איזה רעל יגרום לסופר להתפתל ולגסוס כשאני מלטפת ומנשקת אותו בפעם האחרונה בחיים שלו.? אהמממ, רעל זה מסובך. כשאשאל אנשים הם ידעו שאני הרגתי הסופר. אני יכולה לזרוק אותו מהגג."
"יש אנשים שנופלים מגבהים ונשארים בחיים" אני מזהיר אותה.
"צודק. לא טוב. תוכל אחר כך להלשין שאני עשיתי. אסור שתישאר חי אולי במקום למות תשבור משהו ותהיה נכה. ממש לא בא לי לטפל בנכה. גרזן או סכין או אקדח או כמו פעם אתלה אותך על חבל. לא! חבל זה לא טוב, יחשבו שהתאבדת. אתה חייב להרצח! כלומר לא אתה. הסופר"!.
"נראה לי שאת מתחרטת. כבר לא רוצה להרוג את הסופר". אני מנסה לסיים את המשחק.
"דווקא כן, ואל תעמוד לי בדרך אחרת גם אותך אני ארצח".
"את יודעת שלא אמרתי מעולם שאני סופר"
"ברור שלא אמרת, אתה לא יודע שום דבר. אתה סופר וזהו. אתה סופר שלי. ביקשתי שתכתוב סיפור 'עליי" בלי 'אותי' הבנת?".
"אולי אני לא יודע לספר כל כך טוב. אין לי כושר דמיון. פעם במליון שנה יוצא סיפור חביב. זה לא עושה אותי סופר.
אם אני כותב עלייך נדיוש, שמך צריך להופיע לא ? אם אכתוב 'אסתר' או 'שרית" כבר לא יהיה סיפור עלייך".
"תשנה שם ל'שרון'. 'שרון' זה יפה. ותוריד שמיכה-ירוקה. כולם ידעו ששמיכה זאת שעשינו את איתמר ויהלי".
"את לא משאירה לי מילים נדיה".
"תסתדר"! היא אומרת ונודדת במבטה לחורשה.
"אתה תמיד מסתדר. מה יש שם"? הצביעה אל החורשה.
"שנים לא הייתי שם" אמרתי.
"סבא נהג לקחת אותי לשם. היה לו כלב זאב מפחיד. כלב-רוצח, הוא שיחרר אותו פה והיינו הולכים ביחד לחורשה לא היה שם אף אחד".
נדיה, תיקון 'שרון' קמה מהשמיכה וניערה אותי ממנה.
"קום מהשמיכה" פקדה וגלגלה אותי לאדמה.
"תוציא עכבישים" היא מושיטה לי את השמיכה הירוקה ומאיצה בי לעמוד לנער כשהיא מתרחקת ונעלמת בין עצי החורשה.
קיפלתי את השמיכה-הכתומה והלכתי בעקבותיה קורא בשמה.
"מי זאת 'שרון'." היא שואלת מאחוריי וקופצת על גבי.
"זאת את".
"אני נדיה"! היא אומרת ומהדקת פנים מרפקיה סביב צווארי בתנוחת חניקה מאיימת.
"תפרוש את השמיכה הירוקה" היא אומרת.
"את מתכוונת לשמיכה הכתומה".
"אתה בסדר ? לא רואה ירוק? אמא אמרה אתה עיוור צבעים לקחתי אותך בכל זאת. מתחילה להתחרט".
נדיה-תמר מצווה עליי לפרוש שמיכה ירוקה-כתומה על האדמה הלחה בין שיחי קידה שעירה וסירה קוצנית.
מביטה ומדברת לתוככי השיחים מסביב.  
"חרגול בסדר. עכביש לא פה".
נדיה יורדת מגבי אל השמיכה, מפשילה גרביון מפוספס מרגל שמאל ומושכת אותי אליה.
"בא טיפשון, נדיה רוצה עוד ילד. שמיכה ירוקה מביאה ילדים סבבה, תפסיק להתבטל כמו סופר."