הצב והארנב – A Penny For Your Thoughts

"תפוס לי את הצב הזה, שים לי בקרטון הזה ובא ניקח אותו לחצר שלנו." אומרת נגה.
"מה תעשי עם צב" אני שואל.
"לא יודעת" היא אומרת. "בא לי".
"להוסיף את הצב לארנבות" אני מחייך ברצינות ומרים את הצב מכניס לקופסא ואומר לנגה
"מה אני לא מוכן בשבילך יקירתי, אפילו לצוד חיות בר".
נגה מסתכלת בעיניים החצי כועסות וחצי מבינות שלה.
"חסר לנו שועל לחצר" אני מתגרה, "שאחפש לך שועל"?
נגה מסתכלת עליי במבט חצי שואל וחצי אומר "אתה דביל, מה אתה רוצה ממני".
אני לא מנסה להסביר. המוח שלי רץ קדימה, הצידה ולמעלה בניסיון להסביר את הבדיחה שלי, "המילים ארנב – צב – שועל מתנקזים לקונוטציה פשוטה של משלי-איזופוס." ההסבר יקלקל את תענוג הקונוטציה שעולה בי כרגע.
"עזבי" אני אומר,
"אני והשטויות שלי".
זה מכבר חשבתי להקים אתר אינטרנט מופרע עם מחשבותיי משהו אנונימי שלא יסגיר אותי ואת הקונוטציות המופרעות שלי. מופרעות כיוון שאיני מכיר ויודע מה המופרעות במחשבותיהם של אחרים עד שנדמה שאולי מחשבותיי מופרעות מאדם סביר.
אחרים מסתירים את מחשבותיהם האפלות ומופרעות אבל את שלי אני רואה! הם יודעים להסתיר ואני לא. ולא! אני לא מדבר על זומבים ורוחות רפאים שהושתלו זה מכבר בתרבות ובמוח שלנו ואנחנו ממשיכים לגלגל אותם הלאה לדורות. אני מדבר על קישורים והקשרים מסובכים ומורכבים לפעמים גם פנטזיות. פנטזיות מיניות, פנטזיות נדלנ"יות אם אנשים מתעניינים בחיים השטוחים של אחרים דרך פייסבוק ואינסטגרם נראה לי שמה שהולך בראש שלי ייראה להם מפגר ביותר. מה זאת תמונת אינסטגרם של זוג מתנשק היא עם שפתי-בוטוקס אני מציע לעשות חור דק וקטן במוח שלי, ממנו תהיה נזילה של מחשבות ישר לאתר אינטרנט. משהו כזה אנונימי, בלי שיוכלו לזהות את המוח ההזוי.
‘’A Penny For Your Thoughts’’  אומרת נגה שמזהה שאני שוב משייט בגלי המוח הנפלאים.
"אני חושב על האתר שלי".
"אהה," היא אומרת.
"תפסיק לחשוב ותעלה אותו".
בגלל זה אני אוהב אותה, היא מעשית. יודעת שאדם צריך לשחרר כדי להשתחרר. אם אעלה את האתר לא יטרידו אותי המחשבות. המוח יתפנה לחשוב רק עליה.
"אכתוב שם את מחשבות הזימה שלי עלייך" אני מקניט.
"אחלה." היא עונה.
"אתה בטח רוצה שעוד משהי תצטרף אלינו, נכון מותק ?, היא בלונדינית או ג'ינג'ית ?"
אני מחייך.
"אתה רואה, אני מכירה אותך". היא אומרת ומוסיפה מיד:
"סתםםם, לא באמת, אתם הגברים כולכם אותו דבר, מתלהבים כשאנחנו נוגעות אחת בשנייה אבל נראה לכם שני גברים נוגעים ואתה נגעלים ולא עומד לכם שבועיים. נו, בא נשמע גבר מה תכתוב עליי?"
"אולי אכתוב שאני מפנטז לקחת אותך למרתף חשוך עם אורות אדומים, להלביש אותך בגדי עור ולהצליף בך עם שוט. ממשיכה לזרום עם המחשבות האלה"? .
"כמו שאמרת, תשאיר באנונימיות מוחלטת ותעשה טובה אל תספר לי מה כתובת האתר" היא אומרת ושנינו מתפקעים מצחוק.
"באמת"! היא פוסקת.
"תעלה את האתר! אני מציעה שתקרא לו A Penny For Your Thought. זה נראה לי מתאים מאד. בעיקר במכונית אני רואה אותך נודד למקומות אחרים. יהיה מעניין לקרוא לאן זה לוקח אותך. נראה לך שאפחד לקרוא ?".

היא מרימה את ידיה ובוחנת את ציפרניה.
"אויש אני שוב צריכה לטפל בציפרניים." ואז היא מרימה אליי עיניים.
'אתה רואה, גם לי יש מחשבות שנודדות למקומות אחרים".
אני מת על החיוך שלה, הקמטים שנולדים בצידי העיניים. היא מתבאסת מהם ואני חושב שהם מעידים על החוכמה שצפונה בין כתלי האוזניים שלה. היא צודקת, אתר אנונימי יאפשר חופש כתיבה. לך תדע מי יקרא מה כתבתי ומה מתהלך במוחי. יש מחשבות שאני מתקשה להעלות על דף כמו התפעלות שעוברת לאורך עמוד השדרה כשאני חושב על מיליוני תאים שמשתפים פעולה.
התאים התחילו בתהליך הרבה לפני הסוציאל-קומוניזם. השיתוף וההרמוניה עליהם 'חשב' התא הבודד הראשון שהחליט להתקשר לחבר שלו ולומר לו "היי תא-חבר, בוא נהיה חברים קרובים יותר, נתאחד למטרה גדולה מאיתנו. נייצר רקמה!". והם קוראים לתאים חברים נוספים ומייצרים גוף שערוך מהרבה חברויות שיוצרות רקמות שריר, רקמות עור וכולי. הוא מציע לתאים בואו נוותר על הייחודיות שלנו כתא בודד ונוכל להזיז גוף גדול מאיתנו שיסייע לנו לצוד טוב יותר, לאכול טוב יותר, להתרבות טוב יותר להשתכלל.
ואז יום אחד אומר התא-חבר לתא-חבר אחר: "ת'שמע, אני כבר לא יכול להחזיק אתך ואותך, אני עייף. הגיע הזמן שלי, עכשיו אני חייב להתפרק מפה כלומר למות. יצרנו יחד המון תאים אחים ומפה תמשיכו בלעדיי."
וכך, אחרי שנים של עבודה מאומצת הוא פורש ויורד ומופרש דרך רקמת המעי.
חבריו התאים האחרים רואים אותו ולא חושבים שעליהם למחוא לו כפיים, גם לא בוכים בעדו, הוא עשה מה שעליו היה לעשות ממילא זאת לא הייתה עבודה מיוחדת או תרומה מיוחדת לתאים. לשם כך נולד וכך בטבעיות עובר מהעולם כך ילכו אחריו כולם. והוא נעלם אל הלא כלום ואף תא-חבר לא ישמע עליו בעוד שתיים שלוש מיוזות ומיטוזות למעט אולי התאים שהיו ממש ממש קרובים ומחוברים אליו בריקמה.
גם אם שמעו עליו הם ילכו בדרכו וסופו שלא נשאר חותם או זיכרון וזאת למרות שפעל לטובת מטרה גדולה ממנו נלחם בפולשים חיצוניים, התרבה והצליח להזיז עמו מיליארדי תאים נוספים בחיפוש מזון, בהפקת קול נביחה מפחידה או קירקור מפנק, לדבר או לרוץ. איך מצליחים לתרגם לכתב את האושר בתובנה כזאת.

לפתע אני שם לב למבט שנגה תוקעת בי, "נו, אני סקרנית, תגיד על מה חשבת עכשיו".
"על כסף" אני משקר.
"מה עם כסף, ? אנחנו בבעיה ? תגיד, מיד אם עליי לעזוב ולחפש בעל עשיר"!.
"אבוד לך, בעלך לא ייתן לך ללכת לשום מקום, הוא מאוהב בך מדי. ולא, לא על הבעיות שלנו.
חשבתי מה הייתי עושה אם הייתי זוכה ב-50 מליון ש"ח בלוטו".
"אהה זה," היא נאנחת באכזבה.
"קודם כל, אתה לא מקבל שקל!. אני מכירה אותך תתרום את הכל. דבר ראשון אתה מעביר את הכסף אליי ואני אדאג לך עד סוף חייך מבטיחה. הנה תראה אני לא עושה עם האצבעות, אז אני אומרת אמת. תוכל לקבל כרטיס אשראי עם בזבוזים של עד 10,000 ש"ח בלבד לחודש. ברור?. תגיד, למה אתה נוטע בי תקוות. מצאת דוד עשיר שנוטה למות כי שם יש יותר סיכוי מאשר בזכייה בלוטו?".
"זה הדמיון שלי, בדמיון אפשר גם לזכות בלוטו יקירתי. רוצה לדעת מה הייתי עושה עם הכסף?".
"זה גם במסגרת של a penny for your thought"? היא שואלת.
"לגמריי!, זוכרת את הרחוב ההולנדי שעברנו בדרך לסופר, ראיתי שם שני בתים למכירה. הבתים שם קטנים יחסית והשטח סביבם גדול."
"יש"! היא קופצת.
"בעלי חושב נדל"ן יהיה לי איל נדל"ן בבית ואני חשבתי שאתה תתרום את הכסף, אתה רואה, תסתכל עליי, ככה אני נראית כשאני מופתעת. אני חשבתי שאני יודעת מה עובר לך בראש – יש תקווה חביבי, יש תקווה" .
"רגע, נגה, את לא רחוקה מהעניין, רק בדיוק לכיוון השני".
"בלבלת אותי" היא אומרת. "כמה כיוונים יש לאיל נדל"ן"?.
"נניח שאני קונה את כל הבתים ברחוב. זה לא רחוב גדול. אולי חמישה בתים בכל צד ובסוף הרחוב יש גם גן שעשועים. אני הורס את הבתים הגדולים מדי ובונה בתים למשפחות של 4-6 נפשות מכסימום תשעים מטר רבועים. מאחד את הגינות בחלק האחורי של כל הבתים מייצר מעין קהילה, אם תרצי קיבוץ."
"אתה והקיבוץ שלך, לא הבנת שהרעיון הזה פסה? די, הם הופרטו והייתה סיבה להפרטה הזאת
הם עצלנים, נצלנים, שתלטנים, שמאלנים ועוד כל מיני 'נים'ים שאפשר להדביק עליהם."
"את לא מפסיקה לקפוץ, תחשבי גדול יותר. נכון, זאת טיפה בים, אבל חשבתי לקחת חברת כוח אדם בשיתוף עם לשכת התעסוקה ולאתר משפחות מתאימות עם שניים עד ארבעה ילדים בלבד. משפחה כזאת שלא מצליחה לסגור כלכלית את החודש. אנחנו עושים איתם חוזה שכירות אבל גם חוזה קהילה. הם משלמים רק דולר לחודש שכירות לתקופה של שלוש עד חמש שנים. ההתניה למגורים היא שיתוף פעולה כלכלי והשתתפות חובה בכל שעורי המתמטיקה והאקטואליה, כלכלה ומשפטים. לא הרצאות יומיומיות, נגיד שעה כל יום בשבוע . שעה בכל תחום. תקראי לזה העשרה. גם ילדיהם יהיו מחוייבים להרצאות הללו והן תותאמנה. הם ילמדו לדבר בינהם בזמן ארוחת הבוקר על פוליטיקה ומעורבות חברתית לצד נושאים כלכליים ויהיו להם כלי ניתוח שירכשו כמו הבנה של עולם המשפטים והאינטרנט בקיצור יהיו מוכנים לקידמה באמצעות תכנון כלכלי וילמדו לדחות סיפוקים הם יעבדו על סדרי עדיפויות עם קבוצה תמיכה מקצועית.
הם יתחייבו לצאת מהקהילה תוך חמש שנים לעצמאות. יוכלו להמשיך לבנות קהילה דומה אבל במקום אחר שבו לא יהנו מסיבסוד מגורים שאני מזהה היום כהוצאה הגדולה ביותר של משפחה.
ויש לקהילה חוקים נוקשים, אם הם לא מופיעים למפגשים – הם צריכים לעזוב.
אם תוך שלוש שנים הם לא מתייצבים כלכלית – הם צריכים לעזוב. שלוש שנים הם זמן סביר לאנשים עם מודעות כלכלית לעמוד בזכות עצמם, השנתיים הנוספות באות לחזק אותם לקראת העצמאות מקץ חמש השנים.
נגה מחייכת "כמו רשות הטבע והגנים, לוקחים חיות פצועות מהטבע מאמנים אותם לחזור מחוזקים להתמודד כשהם יציבים כלכלית."
"נכון" אני מתלהב.
"חשבתי גם לתת בונוס כספי למי שמצליח להתייצב כלכלית אחרי שלוש שנים ולעזוב, כך יתפנה מקום למשפחה נוספת שתוכל להנות מליווי שכזה. גם מי שעוזב בתום התקופה, אחרי חמש שנים יקבל בונוס אבל קטן יותר. בכלל הבונוס תלוי במטרה של הכסף. זה לא כסף לתכלית קיומית. זה כסף להשקעה מניבה."

"וואו איש, חשבת על הכל האא?".
"לא, לא על הכל נוגוש, אני בטוח שטעיתי איפשהו ויש חורים בתכנית".
"מה זה מותק, בנית לך בראש סים-סיטי. פלא שאתה כזה עסוק ומשייט לך. קח בחשבון שאם אלה המחשבות שלך, האתר של A Penny For Your Thoughts יסבול מהיעדר כניסות. עדיף שתנסה לדמיין ברונטית ובלונדינית על שפת בריכה בביגוד מינימלי. אחרת תרדים את הקוראים שלך". נגה הייתה רצינית שזה היה מצחיק.
"אממ, שאמציא בלונדיניות ?"
"אתה צריך להמציא ?" היא שואלת.
"יש לי כל מיני דברים שעוברים לי בראש אני מאמין שיהיו סקרנים למחשבות שעוברות לי בראש, ואני מבטיח שאת המחשבות הרצחניות שלי אשאיר מכוסות."
"עכשיו זה מתחיל להיות מעניין, את מי בא לך לרצוח"?
"אנשים טיפשים" אמרתי.
"זה לא יפה, לא כולם נולדו שווים."
"מה עם אנשים חכמים שמתנהגים בטיפשות, אותם את מרשה לי להרוג"?
"אתה מתכוון לפראי האדם שנוהגים בכביש ואתה אומר תמיד שמתחשק לך שתהיה לך קסדת טייסים עם מתג שלוחצים ויוצא טיל להשמדת מכונית או אופנוע שמסכנים אחרים על הכביש"?
"גם."
"מי עוד"?
"יש הרבה".
"הרבה ? מי אתה אדוני. עד כמה אתה מתכוון לדלל את האוכלוסיה? חשבתי שזה התפקיד של הקורונה".
"תגידי, מה את הולכת לעשות עם הצב הזה"?
"בא תסתובב רגע ותתקרב עם האוזן ששומעת ואגיד לך שוב שנשחרר אותו בגינה שלנו".!
"ברור לך שאם תשחררי אותו – הוא ילך"
"ברור שהוא ילך"
"גם אם תתני לו חסה וגזר, הוא עדיין ילך"
נגה נתנה לי את המבט עם הטיית ראש בארבעים וחמש מעלות:
"אני יודעת, יש לו רגליים, הוא ילך".
"אז, למה אני צריך לסחוב אותו בקרטון הזה לאמץ את שרירי הכתפיים שלי, ולחפש איזון של הקרטון כשכל הזמן הוא זז לי בפנים כשהוא הולך ימינה ושמאלה מפוחד בקופסה וכמעט מפיל לי ת'קרטון, הוא בלי חברים, בחוסר וודאות לעתיד, אם יחטוף התקף לב את תנשימי אותו ? קצת אנושיות נגה".
"אתה בכיין, אמרו לך פעם ? ממתי אתה נציג הצבים בישראל. מי בחר אותך לוועד ?.
תקשיב מותק. אתה אוהב לצלם תמונות של השמש נעלמת בים. להנציח רגע.
אני רוצה להרגיש שאני והצב הזה חברים, הזמנתי אותו אליי הביתה לאכול חסה וגזר. אולי הסביבה החדשה תבלבל אותו והוא ילך לו. אבל אולי היא תגרום לו לחזור אליי יום אחד. ורק שתדע, סבא שלי אסף צבים בכל יערות הכרמל והביא אותם הביתה. כולם בלי יוצא מן הכלל אכלו לו את החסה והגזר וכשהלכנו לישון הם ברחו לחורשה. אבל הילדים שלהם באו לבקר.
אין כמו שכן-צב תחשוב על זה. הוא מזיז את הבית ולא מסתיר את הנוף. אינו מפריע כשאתה רוצה לישון צהריים בין שתיים לארבע כמו הכלבה הנודניקית שהבאת הביתה ונובחת על כל עכבר שעובר שני רחובות מפה."
"נגה נגה נגה, אני כבר עייף ממך, בא לי כבר להגיע הביתה"
"אם היית צב, כבר היית בבית".
"לוא הייתי צב היית תופסת אותי ושמה אותי בגינה שלך ?".
"אולי, אם לא היית מתבכיין. אני לא אוהבת שכנים בכיינים".
"נוגוש, רק תדעי, שיש לי מחשבות שיגרמו להרבה כניסות ל penny for your thought  וכולן קשורות בך. בלי אף ברונטית או בלונדינית. בלי בגדים מעור ובלי מרתפים חשוכים".
"וואלה עכשיו הזכרת לי שכשהייתי נערה אמא שלי אמרה לי "תני לגבר שלך להחזיק צב בקרטון – ותקבלי ארנבת".!
"לא נוגוש, לא פה, כולם רואים בואי נחכה עד הבית…"
"באסה, אמא שוב גם אמרה לי שאני עלולה לטעות ולקבל שפן".