שני קישואים

Zukkini

זה רק חיוך.
האישה עם עגלת הסופר מחזירה לי חיוך.

אני אוהב שהחיוך שלי משפיע. דביק כמעט כמו פיהוק. ערכתי על השיש במטבח את המצרכים להכנת פשטידת גזר וקישואים שאני אוהב וגיליתי שחסרים שני קישואים להשלמת המתכון. שקלתי לשנות את המתכון, לחלק בשניים את כל המרכיבים ולהכין תערובת לפשטידה קטנה יותר. שבוע שלם ייקח לי לבדי לסיים תבנית פשטידת קישואים וגזר לפי הכמות שהמתכון מכתיב. מתקיני מתכונים מכוונים להאכיל משפחה או לפחות זוג לארוחה או שתיים. ניסיון של אחרים לימד אותי שהתערבות בכמויות של מתכונים סופה של תערובת לסיים בפח האשפה ולכן למרות יום העבודה הארוך, אספתי עצמי וירדתי לסופר-מרקט בפינה לקנות לי שני קישואים למתכון.
מבעד לדלתות האוטומטיות ראיתי אישה יפה נעה בין השורות דוחפת לפניה עגלת סופר ובוחנת מצרכים מהמדפים. מבלי משים, ללא צורך, בעבור שני קישואים בלבד, משכתי עגלת סופר ממצבור העגלות ועקבתי אחרי האישה עוקב כיצד היא מרחפת במעברים ומתקרבת לאזור הפירות והירקות לשם הייתי צריך להגיע כדי לאסוף קישואים. מתבונן בה כמהופנט ובלי כוונה לפתח שיחה. יום עבודה ארוך עבר עליי והחיוך ששלחתי לעברה: היה רק חיוך.

היא יפה. מבט אחרון לפני שאני פוסע לערמת הקישואים. נראה שהיא מהסביבה, איני יודע עליה דבר רק מרגיש כך. מאז שגדלו הילדים אני לא מכיר אף אחד מהשכונה, איני פוקד גני שעשועים, ולא אוסף ילד מחוגי אחר הצהריים. הפנים ברחובות התחלפו בזוגות צעירים וביתנו נבלע בבניה גבוהה ומסיבית לזוגות צעירים. האישה כנראה ממתינה לילד שיסיים חוג במתנ"ס אולי בעלה איתה ומסתובב בחלק אחר של הסופר עם שארית רשימת הקניות כפי שנהגנו לעשות בעצמנו. עוד רגע יגיע בעלה ויניח את חלקו ברשימה בעגלה שלה וישאל אם יש בבית מצרך שנזכר שראה שחסר. אם הבעל לא יופיע והאישה תגיע לקופה בגפה, לא מן הנמנע שמחכה לה אחד בבית.

מאז שנפרדנו, אני עוקב אחר גברים אחרים, רואה איך נוהגים עם נשים. ראיתי גבר ניגש, מפתח שיחה, בעקיפין מברר אם היא רווקה, גרושה, או במערכת יחסים סגורה. משם יחל כיבוש או פניית פרסה חדה.
דפנה הציגה את הפנים הכועסות שלה. מעירה שאני נועץ מבטים. חוקר תנועות ידיים, עובר על קומפוזיצית פרטי הלבוש שנבחרו לאותו יום לפי מצב הרוח. שיערה של האישה בגוון אחיד ומתוח בקפידה לאחור, אסוף וללא קצוות פרועים. בסוף יום עבודה, פניה מטופחות בצורה עדינה ומדויקת. יופייה בתווי פניה, יופי של תווי חיים ואופי. אין סיכוי שתהיה אלקטרון בודד. עוד מעט יגיע בעלה.  
אני חושב שאני אחר. שונה. לא מסוגל לשאלות חלולות במעברים בסופרמרקט. אני זקוק לחוקי-משחק ידועים. היה נוח לוא הלכה עם חולצה עם כיתוב 'פנויה', שאדע מעל לכל ספק שיש לה עניין שיפנו אליה ולא אחוש כגבר מטרידן.
כשנפרדנו, הילדים הרגישו שאני אבוד. הם פתחו לי כרטיסים באתרי הכרויות ורשמו אותי לפורומים וקבוצות פייסבוק, כל היום נכנסות הודעות, ובערב אני יושב מול המחשב ומעיין. זאת עבודה. לעתים אני מקבל הודעות על מפגשים עבור אנשים כמוני. בודדים. בעלי יוזמה הקימו היפודרומים לחסרי-זיווג. אנחנו הומלסים, גלידאטורים בארנה שהקהל אינו חפץ לקחת הבייתה יש לנו דירות, כסף ועבודה ראויה ובכל זאת פגומים, חלשים או פצועים מדי. גרוש כמוני, בן חמישים עם ילדים שזה מכבר פרחו מהקן, רעייתי מצאה רעות במקום אחר. לא הייתי ראוי שיישארו איתי אחרי שלושים ושתיים שנות שיתוף. כך, בהינף בקשת גירושין בשיחת אגב מעל ארוחת ערב אחת תוך שאני מקרב אליה את הסלאט ומוזג את הביתה שהכנתי מהמחבת לתחת שלה. משאירה אותי חד ערכי ומופתע. שולחת אותי למפגשים וטיולי גרושים-גרושות בניסיון להפיח רוח בקירות השקטים של הבית. בדידות בתוך חיים שהם בדידות בפני עצמה. בהיפודרום החוקים ברורים. בסופרמרקט השכונתי אין חוקים מלבד ג'ונגל המחשבות שלי. האישה הסתכלה לכיוון שלי. עיניה פגעו בשלי ופלטתי חיוך נוסף. חיוך מבוכה.

בכנס גרושים הראשון הכרתי את דלילה. שלושה חודשים חזרתי לגיל שש עשרה, דלילה מילאה אותי בתשוקה ותאוות בשרים שלא זכרתי שהיו בי ועוררו בי געגוע לגופה של האישה שזה עתה הכרתי. מאז נפרדה מבעלה דבקה בחופש שגילתה בחייה. הפגישות עמה הצטמצמו לארבע שעות שבועיות של סקס מיוחד ומפתיע. שעתיים בימי ראשון בבוקר ושעתיים בימי חמישי אחר הצהריים. לא נשארה ללילה ולא התעניינה בסרט או ארוחת ערב במסעדה. היינו בבית, אכלנו גבינות ושתינו יין כמו זוג צעיר בירח דבש עשינו אהבה. באחד הערבים כשנסעתי לאורך הטיילת בתל אביב ראיתי אותה דוחפת עגלה עם ילד כבן שלוש וילדה כבת עשר שלובת זרועות עם בעלה לרגע נעצרו כשרכנה ללקק זרועו של הילד מגלידה שזלגה על בטנו החשופה, עינה הצטלבו עם שלי, זאת הייתה הפעם האחרונה שהתראינו. אפילו לא התקשרה להסביר ובמשך חודשים רבים הדרתי רגליי ממפגשי גרושים.
העושר האנושי, וההסתברות החזירו אותי, פצוע וזהיר למפגשי הגרושים. עכשיו הייתי כמותם, בעל חוש ריח לבוגדנות ופחד נטישה משולב בתקווה לנפש תאומה בגיל שתאומים כבר לא נולדים. לפחות כך חשבתי אוכל למצוא פרטנרית אמפטית שתעניק לי את ההנאה לחזור הבייתה. משהי שתעביר איתי סוף שבוע ותשב לידי בארוחת חג ולא על תקן הדוד הבודד שהוזמן כדי שתהיה לו חברה בחגים.

האישה היפה בסופרמרקט עושה סיבוב עם העגלה ומתקרבת לעברי. ךפתע נעצרת ובוחרת משהו מאחד המדפים. היא מביטה בי ופונה אל מדף אחר. כל הנשים מאז דפנה היו הטעם שלי, נהניתי מנוכחותן, נהניתי מהמראה החיצוני שלהן, ההתחלה דומה, התלהבות, השתוקקות אפילו געגוע, פתאום משהו משתנה, משהו לא ברור עובר ביננו, ריח זיעה, הטלפון שלה מקבל קדימות על סרט או פעילות זוגית שלנו יחד, או לחץ לצאת להיפגש עם חברים בערב של משחק כדורסל חשוב. סופרלטיבים עפים באוויר, "אתה כמו האקס…" …."רק מה שאתה רוצה צריך לעשות ורק בך להתחשב". היצור העדין והיפיפה שהייתה הולך ומתכער לכדי שד חסר מנוחה שבילה עשרים וחמש שנים בתוך בקבוק נישואים נפיץ, וכעת חייב להתפרץ מהבקבוק להרוס ולפוצץ את הבית. מגוון החיים שניהלו זוגות סביבי היה זר לי. הדרכים שנשים שונות התמודדו עם החיים אחרי גידול ילדים וסיום חיי נישואין היו מקוריות ומיוחדות בעיני. שרית למשל, סיכמה עם הגברים בחייה על יום בשבוע בהם יתראו. היא לא הייתה עם אף אחד אחר אך ביום השבועי שפגשה את הגבר פרקו שניהם את הגעגוע ויצרו געגוע לעוד יום ביחד. שירי הכריזה בפגישה הראשונה שגבר אחד אינו מספיק לה ומוכנה להקצות לי יום אחד בשבוע לפי רצוני. כמובן שגם לי מותר להתראות עם אחרות. אפרת, החזיקה קופסאות בהן טמנה יומן מהתקופה שלה עם כל גבר שהכירה, מה עשו ומה חוותה בתקופה אתו. בקופסה הטמינה כל שקיבלה מאותו גבר וכשהפרדה מעליו לא נגעה יותר במתנות ממנו. תהיתי מה אימצתי בעצמי. אלו חרדות פיתחתי, אילו חושים ומגננות מאפיינים אותי היום. דפנה ניתחה אותי כל הזמן, פירשה אותי ואמרה לי מי אני. היא הכירה אותי וידעה שרק נתק יצית אותי מחדש. לפעמים אני אומר לעצמי שהתגרשה ממני מרוב אהבתה אליי. 
חסר לי הסקס עם דפנה, החלק שבו אני רוכן מעליה, ארבעת העיניים שקועות בעבר, הווה עם ילדים גדולים ועתיד שהפחיד אותנו והבטחנו שנלך לקראתו ביחד. בגוף שלי קיים הזיכרון לתחושה הזאת, של הלב המתפוצץ – מכאב מהול בהנאה ופחד מאבדן.

כמה פעמים הרגשנו בשנתיים האחרונות לנישואים ? לא הרבה. הבית היה ריק, האור היחיד שבער בבית היה דפנה עצמה. אור שהלך והתעמעם. שנים של להבה דועכת ומתלהבת כשהילדים נולדו ושאבו את כוחותינו כמו שמילאו את חיינו. לפתע נשארנו שניים עם זמן ועם עצמנו. מותשים משעות עבודה ארוכות ממנהלים צעירים חדורי מוטיבציה שמסמנים מטרות ויעדים להישאר חיוניים. העייפות שלי התישה את דפנה שמצאה תחומי עניין חדשים. ניסתה להעיר אותי. בעווני, בשגרתי, בעיוורוני – איבדתי את דפנה.

האישה הזאת שכבר עומדת לידי, מוצאת חן בעיני. חיפשתי את הבעל מעל ראשי הקונים בסופרמרקט, איפה הוא מסתובב. מדוע הוריד ממנה את עיניו ליד אדם רעב.
משפטי פתיחה לא נמצאים בקצה השרוול. עוד לא נפגשתי עם משהי מחוץ להיפודרום. לפתע הבנתי שאני יכול לשתף אותה בהתלבטות הקישואית שמחזיקה אותי דקות ארוכות מעל מדף הקישואים. כשדפנה הכינה עבורי רשימת קניות לסופרמרקט הופיעו מדי פעם מוצרים חדשים שלא הכרתי. פעם שלחה אותי לרכוש מוצרי הגיינה נשיים שלא הבנתי משמעותם. השתהיתי מול מדף מוצרי ההיגיינה, בוהה. אישה הבחינה ביגוני הצביעה על המוצר. כמו אז  אפנה לאישה היפה ואבקש עזרה אמיתית במקום משפט פתיחה מטופש. שאלה מקצועיות כאילו כלל הנשים בעולם מכירות בע"פ מתכוני פשטידת גזר וקישואים.
במרשם הפשטידה בכתב ידה של דפנה רשום: "שישה קישואים וארבעה גזרים גדולים". מלבד היעדרותה של יחסות במילה 'גדול' האופן בה נכתב המתכון אינו נהיר אם הגזר והקישוא גדולים אולי רק הקישואים ביחס לגזרים. עשרים ושמונה שנות נישואים ערכתי קניות, ודפנה בישלה ואפתה. לא הורשיתי להיכנס למטבח שלה. לא נחשפתי לחשיבות גודלם ואופיים של קישואים בפשטידה. הקישואים נראים קטנים ובינוניים, ככל הנראה אקח יותר קישואים. לפחות זה מה שהייתי עושה לולא התחככה עגלת הסופר של האישה היפה בעגלה הריקה שלי. האישה היפה עמדה על ידי!.

"אתה הבעל של דפנה"! קבעה האישה היפה והעמידה ביננו את עגלת הסופר "בעצם אני יודעת שאתם כבר לא נשואים". חשבתי על איש הבטחון שהסתכל במצלמות האבטחה כדי לראות את הפנים שלי כשאמרה שהיא יודעת מי אני ואף פרטה את מצבי המשפחתי, ללא ספק העיניים שלי נפערו והלסת צנחה. מבולבל שמעתי את עצמי אומר: "זה נכון, דפנה ואני התגרשנו לפני מעל שנה".
"שנתיים וחצי " תיקנה אותי האישה היפה והושיטה יד לפנים. "אני מיכל"!.
"נעים מאד מיכל, אנחנו מכירים"? נשמעתי מתנצל ומופתע כאחד. היא שוב חייכה. מקרוב נראתה אף יפה יותר. סביב צווארה בין נמשיה תלויה שרשרת כסף ועל אזניה עגילים ארוכים מעוצבים בטוב טעם. לחצתי את ידה נטולת הטבעות נהנה מלחיצת יד מלאת אופי.
"אנחנו לא ממש מכירים, אני יודעת מי אתה מהסיפורים של דפנה. אתה הבעל שלא אוהב לרקוד ולא באת לרקוד איתנו ריקודי-עם"
"נכון" הודיתי בבושה קלה
"ריקודי-עם זה החלום של דפנה מאז היו הילדים קטנים וגזלו את כוחנו, כשגדלו והתפנה זמן – הלכה לרקוד. היא רקדה הרבה, ארבע חמש פעמים בשבוע לפחות".
"גם אני עם חיים, בעלי לשעבר רקדנו עם דפנה. ראינו כשהגעת להוריד או לאסוף את דפנה מהריקודים. היינו מעין שלישייה שכזאת. כשביקשתי לנוח, חיים מילא את מקומך בריקודי הזוגות. מצחיק, אתה יודע, חשבתי על זה כבר אז, עד שהצטרפה דפנה, חיים היה פורש למנוחה בזמן שהמשכתי לרקוד עם גברים אחרים. עד ששמתי לב שבזכות דפנה כוחותיו גדלו משלי זה כבר היה מאוחר מדי."
"חיים שלך זה ה'חיים' של דפנה ? זה החיים שדפנה גרה אתו עכשיו" ? שאלתי.
"כן" ענתה מיכל. "זה הוא".
הייתה שתיקה. יופיה של מיכל נעלם לרגע. מצאתי את עצמי מאשים אותה שלא הצליחה לשמור את חיים שהתפנה לגזול ממני את דפנה. החנות הסתחררה והקישואים גדלו באחת. מגע ידה הנעימה של מיכל על הכתף החזירה אותי למציאות.
"אתה בסדר" ? שאלה.
במקום לענות שאלתי "את עוד רוקדת"?
"מאז שהם זוג קשה לי להגיע לשם, עזבתי. כל עניין הריקודים זה פרטנר, קבוצה. מישהו שכיף לצהול איתו – אתה יודע".
"חבל" אמרתי. "אני זוכר איך דפנה נהנתה לרקוד. עצוב שוויתרת. מאז שנפרדנו החלטתי לא לעקוב אחרי דפנה. את יודעת, הילדים גדלו. זה לא שיש לנו משהו משותף שצריך לדבר עליו. הרכוש חולק. הילדים מחלקים את זמנם ביננו. אין משמורת על ילדים מעל גיל עשרים". חייכתי מההומור של עצמי.
מיכל הבינה. "ברור, אנחנו במקום קצת אחר. התחלתם מוקדם, שלנו עוד בתיכון. עוד לא סיימנו עם בית הספר. אני פוגשת את דפנה כמעט כל יום ומדי פעם את חיים. היא אוספת את הילדים מהבית שלי לבית שלהם. לפעמים ישר מהחוגים. הילדים מטיילים איתם והולכים אתם לים. הם עושים איתם הרבה פאן."
דפנה לא הזכירה את מיכל ובטח לא את חיים. דפנה דיברה איתי על הכל, או כך לפחות חשבתי. לפעמים היה נדמה שהיא דיברה כל הזמן. זה היה נוח. לא נדרשתי לדבר, אבל הקשבתי. גם כשאיבדתי סבלנות וביקשתי ממנה מעט שקט דפנה הבינה. תמיד הבינה, תמיד הכילה. זאת הייתה זוגיות טובה. הכירה את מקום העבודה האינטנסיבי בו עבדתי ועמו פרנסתי אותנו במשך שנים. עבודה עם אנשים דורשת מאמץ נפשי ואורך רוח וכשהגעתי הבייתה רציתי שקט. רציתי ליפול על הספה ולתת לשקט לחלחל בלי להקשיב לאדם או ילד רק לתת לטלויזיה לשדר לי מידע חסר תועלת להשקיט את הרעשים הפנימיים. עבור דפנה הייתי פנוי להקשיב, היא הייתה זקוקה לספר על הילדים, על בתי הספר על העבודה שלה.
ביחד במכונית היינו כלואים שעות בנסיעות לבקר את הילדים בצבא. לתל אביב כדי להיפגש עם חברים לארוחת ערב ואפילו בפקק בדרך לסרט בערב. דיברנו על הכול. על הכול חוץ מאשר על חיים ומיכל, עליהם לא שמעתי מעולם. היא השמיטה אותם למרות שלפי מיכל הם היו "שלישיה שכזאת" שהסתיימה ב"זוג שכזה". מתי ואיך התגלגלו הדברים, ייתכן וכבר בהתחלה סימנה את חיים? אולי הכירו קודם וחיים הציע לה להצטרף לנגד עיניה של מיכל.
כשדפנה הודיעה על פרידה, כמעט הבנתי. כאב לי. הרגשתי דחוי. הרגשתי בודד בעולם כפי שהרגשתי לעתים בחיי הנישואין. עם זאת הבנתי שהיא ואני במקומות אחרים. הילדים כבר לא פה לחבר ביננו. העניינים שעניינו אותה התקדמו בדרכים אחרות. הקדישה זמן לספורט ותזונה. כל שבת רצתה לטייל ובחופשים לנסוע בעולם. רציתי להישאר בבית. לא עניין אותי ספורט או אוכל טפל ובריא בסוף הימים נגיע כולנו לאותו מקום. מה פשר היקום כשהילדים פרחו מהבית. בעוד דפנה התפתחה ופרחה נשארתי משקולת על הספה.  
מיכל הסתכלה וקראה אותי, "לא ידעת עלינו כלום"!
"מצטער" אמרתי. "היא לא הזכירה אתכם".
"איך אתה מסתדר עם המצב החדש" שאלה.
"אני עוד לא יודע לאפיין" עניתי.
"אני בטיפול" אמרה מיכל.
"לקחת את זה קשה" אמרתי, "מצטער, אולי זאת אשמתי, הייתי צריך להחזיק חזק יותר"
"אתה חמוד" ענתה. "לא מאמינה שאפשר להתייחס לאנשים כמו כלבים בטח לא דפנה. אי אפשר להחזיק אחת כזאת."
" בהתחלה חשבתי שיש אצלי בעיה. חיים היה היזם בזוגיות שלנו, אני השתרכתי. ראיתי איך דפנה והוא ניזונים אחד מהשנייה וידעתי שאין לי את מה שנדרש. לא הצלחתי להתרומם לאנרגיות האלה. אתה יודע, בהתחלה ניסיתי. התפתחה תחרות שלא היה לי סיכוי לנצח. אני בנויה אחרת. במידה כזאת או אחרת טוב שזה נגמר טוב שמשהי ניצחה בתחרות. הטיפול מסייע לי לקום מהמיטה בבוקר. האנרגיות של חיים הקימו אותי כל בוקר לעבודה והעבירו אותי את היום. זאת לא הייתה האהבה ביננו כמו אנרגיה חיובית ששידר לסביבה וסחפה את כולנו. זה לא קשור לפרידה ממנו. זה קשור בי ובאנרגיות שחסרות לי. נראה לי שעם השנים התעייף לסחוב גם אותי והכול הפך קשה. שני אלה ביחד אתה צריך לראות אותם, כמה שזה כואב לי אתה צריך לראות איך טוב להם איך הוא ודפנה מלבים אחד את השנייה כמו שתי פצצות תאורה".
"איך הולך לך עם הטיפול" התעניינתי באמת.
"אתה חמוד" היא אמרה. "בכלל לא דמיינתי אותך כך. הסיפורים של דפנה עשו לך עוול. היא לא השחירה אותך, אבל כל פעם כששאלנו מדוע לא הגעת לרקוד אמרה שזה לא בשבילך, הסיפורים נסבו על הילדים שלכם, על העבודה והפעילויות הספורטיביות שמעולם לא הופעת בהם. הייתה תחושה שאתה לא שייך לחיים שלה".
פתאום תפסה עצמה ואמרה, "מצטערת זה לא היה לעניין, לא יודעת מאיפה זה הגיע, לא התכוונתי לפגוע בך, לא היית צריך לדעת".
מצאתי את עצמי מניח יד על כתפה. "זה בסדר, אני חושב כמו דפנה, כמו שתיארת, אצלנו דפנה הייתה הקטר שמשך אותי ואת הילדים, היא כמו רכזת אירועים שכזאת. אני עושה לעצמי דין וחשבון יומי ומכיר בעובדה שהדבר הטוב שקרה לנו זה להמשיך לחיות בנפרד במקום להתעלל אחת בשני. היינו קבוצת משימה להקמת משפחה והעמדת צאצאים. המשימה הושלמה ועל הקבוצה להתפרק. יחידותיה תחפשנה מטרה חדשה ואם יש צורך תוקם קבוצת משימה חדשה."
מיכל חייכה, "נו, כבר הקמת קבוצה" ?
"זה לא פשוט" אמרתי "את כבר בטח יודעת איך זה".
"אני לא יודעת." אמרה
"מאז הגירושין, אני רק אמא. כמובן עובדת. בימים שדפנה וחיים לוקחים את הילדים לטיול או לים אני שבורה. "
"לפני שידעתי עלייך משהו התבוננתי בך וחשבתי להתחיל איתך. חיפשתי את בעלך במעברים" אמרתי מחייך.
"תודה, אני עוד לא בשלה לזה" אמרה מיכל.
"טוב"! אמרתי.
"אז אולי תגידי לי אם צריך שני קישואים בינוניים לפשטידת גזר וקישואים או שהבינוניים האלו מספיקים" ? הגבהתי את הקישואים מול עיניה.
מיכל חייכה "את המתכון הזה נתתי לדפנה כשהתלוננה על הכרס שלך. השניים האלה בסדר גמור, גם הכרס שלך בסדר, מבטיחה לך שהכרס של חיים גדולה יותר. גם אם שמת קישוא נוסף זה לא קריטי. חשוב לסחוט את מיץ הקישואים לפני שמכניסים לעיסה עם הקמח המלח וכולי אחרת הפשטידה מימית ולא יציבה".
"תודה" אמרתי . "היה לי נעים להכיר"
"בבקשה" אמרה מיכל והמשיכה אל דוכני הפירות.
מיכל מצאה חן בעיני, לא הבנתי את חיים. איך וויתר על בת זוג שכזאת. החלטתי להגיע הבייתה ולשנות את שם המרשם ל'פשטידת מיכל'.
שילמתי בקופה עבור הקישואים והמצרכים הנוספים שקפצו לסלסלה אחרי הקישואים. דפנה נהגה להתלונן שהיא שולחת אותי לקנות חבילת מסטיקים ואני חוזר עם שלוש שקיות סופרמרקט עמוסות. "אתה מגזים וקונה עם העיניים" הייתה אומרת.
רוח סתיו קרירה ליוותה אותי למכונית והעיפה את חום הקיץ המעיק. מיכל חיכתה ליד המכונית שלי.
"מצטערת" אמרה מיכל.
"דפנה וחיים התקשרו עכשיו והודיעו שהם לוקחים את הילדים בעוד שעה לסופ"ש ארוך. אם זה עדיין רלוונטי עבורך אשמח לבא להכין איתך פשטידת קישואים וגזר".

שתפו עם חברים ברשת או בפרטי

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין
שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב telegram
טלגרם
שיתוף ב email
אימייל